התפרסם לראשונה ב'שמעתין' 175 (שבט-אלול תשס"ט), עמ' 100-90
פרק א': איסור יחוד בעריות הוא מדאורייתא או מדרבנן, ומהותו
א' - 1: שיטת הסמ"ג והרמב"ן
א' - 2: דעת הרמב"ם
א - 3: דין יחוד ויחסו לאיסור קריבה לעריות
פרק ב': החשש ביחוד משום אונס או משום פיתוי?
פרק ג': מאיזה גיל נאסר היחוד?
פרק ד': איש אחד עם שתי נשים
פרק ה': איסור יחוד בחדר אחד או גם בבית אחד?
פרק ו': היתר פתח פתוח לרשות הרבים והגדרתו.
פרק ז': יחוד בשומר יוצא ונכנס
פרק ח': יחוד במשרדים
ח' - 1: כשיש פקוח של מצלמה
ח' - 2: כשאין פיקוח של מצלמה
הקדמה: בדורינו מצויה תופעה בה גברים ונשים עובדים יחד במשרדים עד שעות מאוחרות. מצב זה מעלה שאלות הלכתיות הקשורות לאיסור יחוד ביחס לשהיה המשותפת. במאמר זה נסקור שאלות יסוד הנוגעות לדיני יחוד, ובעקבותיהן נסיק מסקנות הלכתיות. יש צורך בהיקף רחב של ביאור היסודות, כדי לאפשר להסיק את המסקנות ההלכתיות המתומצתות בסוף מאמר זה. אמנם במסגרת הבירור יסקרו גם דעות מקילות, אך אין לקורא להשתמש בהן לפסיקת הלכה מבלי להתייעץ עם פוסק הלכה מובהק המשמש בקודש. אין מטרתינו במאמר זה לפרוץ את גדרי הצניעות והקדושה, אלא להעמיד בפני הפוסק את כל ההיבטים ההלכתיים[1].
פרק א': איסור יחוד בעריות הוא מדאורייתא או מדרבנן, ומהותו.
נקדים ונאמר שדיונינו הבא יתייחס ליחוד עם עריות, אך לגבי יחוד עם פנויה כתבה הגמרא בסנהדרין (כא), שדוד ובית דינו גזרו עליו לאחר מעשה אמנון ותמר, כלומר ברור שהוא מדרבנן. לגבי יחוד עם פנויה נידה יש הסוברים שהיא בכלל עריות, ויש החולקים וסוברים שהיא בכלל פנויה[2].
א' - 1: שיטת הסמ"ג והרמב"ן
הגמרא בקידושין (פ ע"ב) ביררה מהו מקור איסור יחוד, וכתבה:
מנא הני מילי? א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל: רמז ליחוד מן התורה מנין? שנאמר: 'כי יסיתך אחיך בן אמך' (דברים י"ג ז), וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור[3] להתייחד עם כל עריות שבתורה. פשטיה דקרא במאי כתיב? אמר אביי: לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בן אב דסני ליה ועייץ ליה עצות רעות, אלא אפילו בן אם דלא סני ליה - אימא צייתי ליה, קמ"ל.
הסמ"ג (ל"ת קכו) כתב: "אסור להתייחד עם ערווה מן העריות, בין זקינה בין ילדה כאשר בארנו, מפני שהיא קריבה המביאה לידי גילוי ערווה..". לדעתו, יחוד אסור מהתורה, וכלול בל"ת של 'לא תקרבו לגלות ערווה'. כיצד יבין הסמ"ג את דברי הגמרא לעיל, שאומרת שליחוד אין אלא רמז מהתורה? צריך לומר לדעתו שהרמז מגלה שקיים איסור מהתורה, ובזה מכלילו באיסור קריבה לעריות[4]. ועיין זר זהב על האיסור והיתר הארוך[5] שחילק בדעת הסמ"ג בין שני סוגי יחוד, וכתב שיחוד 'דרך חיבה ורעות כדרך הפרוצים' נובע מ'לא תקרבו', אך באינו מתכוון ליהנות, איסורו מ'כי יסיתך'.
אבל כבר נאמר בלשון הזה "רמז" במקומות שהם מן התורה...והוציא התלמוד כל זה במילת "רמז" כי היתורים רמזים הם, לא יתבוננו אלא מדרך הקבלה[7]...ובגמרא ע"ז אמרו יחוד דבת ישראל דאורייתא הוא, דאמר רבי יוחנן - רמז ליחוד מן התורה מנין?...וכן בהרבה מקומות אומרים "רמז" בדברים שעיקרם תורה.
המושג 'רמז' מצביע לדעת הרמב"ן על היות הדין מן התורה, לא נובע מפשוטו של מקרא, אלא מדרשה מקובלת[8].
הגר"א (אה"ע ריש סי' כ"ב) כתב שגם למי שסבור שיחוד אסור מדאורייתא, אין הוא ל"ת אלא עשה. והמנ"ח (קפ"ח אות ב) כתב שהוי לאו הבא מכלל עשה, וכוונתו לדברי חז"ל שבן מתייחד עם אימו ואין אחר מתייחד עם שאר עריות. ולולי דבריהם ניתן להציע על פי הגמרא והרמב"ן, שעיקר דין יחוד הוא מן התורה, אך אינו מצוות עשה כלל, אלא דין דאורייתא שאינו נמנה בתרי"ג מצוות, כמו חיוב כיסוי ראש באשה[9].
הרמב"ם (איסו"ב פכ"ב א-ב) כתב: "אסור להתייחד עם ערוה מן העריות...שדבר זה גורם לגלות ערוה...ואיסור ייחוד העריות מפי הקבלה". ונחלקו בהבנת שיטתו, האם כוונתו לאיסור דרבנן, או איסור מהתורה שבע"פ.
תה"ד (שו"ת ח"א רמב) מבין שלרמב"ם יחוד הוא מדרבנן, וה'רמז' שהוזכר בנוגע לכך בגמ' הוא אסמכתא. ואילו המבי"ט בקרית ספר (על הרמב"ם שם) - חולק עליו, וסובר שיחוד עריות לרמב"ם הוא מהתורה, ואילו בחייבי לאוין כותב המבי"ט ש"נראה" שהוא מדרבנן, ונגזר יחד עם יחוד פנויה לאחר מעשה אמנון ותמר[10]. ומצאנו את מחלוקת תה"ד והמבי"ט באחרונים נוספים: הב"י באה"ע (תחילת סי' כ"ב), ויעיר אוזן לחיד"א (מערכת י' אות ו) מבינים ברמב"ם שהוי דאורייתא, ואילו משמעות הב"ח והב"ש (ריש סי' כ"ב) ברמב"ם - דרבנן, וכתב כן הגר"א במפורש.
אין ביכולתינו כמובן, להכריע במחלוקת זו בין גדולי עולם ראשונים ואחרונים, שקטנם עבה ממותנינו, ואין ברצונינו להכניס ראשינו בין האריות, אולם ננסה ללמוד ממקורות נוספים ברמב"ם, למה כוונתו בשימושו בלשון 'מפי הקבלה'.
הביטוי 'קבלה' מופיע ברמב"ם בשלושה אופנים שונים: 'דברי קבלה'; 'הלכה מפי הקבלה'; ו'מפי הקבלה'.
בלשון 'דברי קבלה' מצינו משמעויות שונות בדברי הרמב"ם: האחת - דברי נביאים (הל' איסורי ביאה פי"ב ה"ו).
השניה - דברי נביאים וכתובים (הל' תלמוד תורה פ"א הי"ב).
השלישית - תורה שבעל פה (הל' מחוסרי כפרה פ"ב ה"ו).
והרביעית - דיני דרבנן (הל' טומאת מת פ"ה ה"ה).
אך לגבי יחוד עריות מופיע ברמב"ם הביטוי 'מפי הקבלה'. לשון זו מופיעה ביד החזקה תשע עשרה פעמים[11], ובכולן משתמע בברור ש'מפי קבלה' הוא מהתורה, פרט לפעם אחת שברור ממנה שהיא דרבנן, ובה מציין זאת גם הרמב"ם בעצמו (אישות פ"א ו), וזה לשונו: "ויש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה, ואיסורן מדברי סופרים, והן הנקראות שניות, מפני שהן שניות לעריות". טרח הרמב"ם לציין דווקא כאן שדין שניות לעריות הוא מדברי סופרים, ללמדינו שבשאר המקומות 'מפי הקבלה' משמעותו מהתורה.
א - 3: דין יחוד ויחסו לאיסור קריבה לעריות.
לאחר שמצאנו שהסמ"ג כתב שהיחוד הוא: "קריבה המביאה לידי גילוי ערווה", והרמב"ם כתב: שהיחוד "גורם לגלות ערוה", נשווה את שני הדינים הללו.
בנוגע לאיסור קריבה לעריות, ידועה המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות (ל"ת שנג): דעת הרמב"ם היא שקריבה לעריות אסורה מהתורה, ואילו הרמב"ן בהשגותיו שם כתב שאיסורה מדרבנן, והעלה אפשרות נוספת שמא איסור קורבה והנאה מעריות הוא מן התורה כמו חצי שיעור, אך אינו לאו דאורייתא כדעת הרמב"ם שם.
דעת הסמ"ג (לעיל א-1) היא שאיסור קריבה לעריות הוא לא תעשה מהתורה כדעת הרמב"ם, ולדעתו גם איסור יחוד כלול בלאו זה.
לרמב"ם - איסור קריבה לעריות הוא לא תעשה מדאורייתא, ואילו לגבי יחוד נחלקו בדעתו, האם איסורו הוא מהתורה (אך אינו מצוות לא תעשה) או מדרבנן (לעיל א-2). ויש לשאול, מדוע קל איסור יחוד מאיסור קריבה לעריות? התשובה היא בגלל שמגע גופני עלול בהמשך הזמן להכשיל בביאה יותר מאשר יחוד.
לרמב"ן - קריבה לעריות אסורה מדרבנן, או מהתורה כעין חצי שיעור, ואילו יחוד הוא בוודאות מן התורה. ונראה שסברתו שאיסור יחוד חמור מאיסור קירבה נובעת מכך, שביחוד אין מי שרואה אותם, ולכן החשש להכשל בביאה גדול יותר מאשר בקירבה שנעשית בפומבי.
מקור האיסור ומהותו יהוו נפקא מינה לשאלה האם יחוד הוא אביזרייהו של גילוי עריות. נקדים ונאמר שהרמ"א ביו"ד קנ"ז א' כתב שיהרג ואל יעבור באביזרייהו של שלוש העבירות החמורות הוא רק בלאו דאורייתא, ואילו הגר"א שם (ובעוד כמה מקורות) חולק בצורה מרחיקת לכת, וסובר שגם באיסורי דרבנן של שלוש העבירות יהרג ואל יעבור.
יוצא שלדעת הרמ"א לפי הסמ"ג שאיסור יחוד כלול ב'לא תקרבו' יהיה הוא אביזרייהו, ועל יחוד יהרג ואל יעבור[12], אך לכל שאר השיטות, שלפיהן אין ביחוד איסור ל"ת, אלא איסור עשה או דין תורה ללא מצווה בתרי"ג, וק"ו לשיטות שאיסורו מדרבנן, אין ביחוד יהרג ואל יעבור.
לדעת הגר"א, יחוד מהווה אביזרייהו דגילוי עריות, כי לדעת כולם יש ביחוד לפחות איסור דרבנן.
אך עיין בשבט מיהודה, לרב הראשי לישראל הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל (ח"א עמ' פח-פט), שדן בשאלה זו, וכתב שאין ביחוד גדר אביזרייהו, היות שאין בו הנאה, ולדעתו לא כל איסור המתקשר לשלוש העבירות הופך אוטומטית לאביזרייהו, אלא רק איסור שיש בו הנאה. והוכיח דבריו מבעל המאור (סנהדרין ז ע"א באלפס) שכתב: "כל מידי דמטי ליה לעובר העבירה הנאה – בג' העבירות הללו - יהרג ואל יעבור", ובאיסור יחוד סבור הרב אונטרמן שאין הנאה. ולכן לדעתו אין ביחוד כלל דין אביזרייהו. גם הזר זהב סבור כמותו, מבלי להביא את מקורו מבעה"מ, אלא שחילק בין יחוד שאין בו הנאה, לבין יחוד שיש בו הנאה, כדרך הפרוצים, שלגביו יהרג ואל יעבור.
פרק ב': החשש ביחוד משום אונס או משום פיתוי?
הבינת אדם בכלל קכ"ו שאלה ט"ז (אות כ"ו) חוקר, האם איסור יחוד הוא משום חשש אונס, או משום חשש פיתוי. וציין שמהתוס' בע"ז (כה ע"ב ד"ה איכא) יוצא שזו מחלוקת בירושלמי.
נעיין בסוגיה בע"ז (כ"ה) הדנה באיסור יחוד של בת ישראל עם גוי. הגמרא שם אומרת שישנם שני היבטים לאיסור: חשש עריות, וחשש שפיכות דמים. רבי ירמיה ורב אידי נחלקו באיזה מקרה אין חשש לשפיכות דמים. רבי ירמיה סובר שבאשה חשובה אין חשש כזה, ומסביר רש"י שהכוונה שהיא קרובה למלכות וגם יפה (ובהמשך כתב - אינה מכוערת), ואילו לדעת רב אידי "אשה כלי זינה עליה", ומסביר רש"י שלא יהרגו גם אשה שאינה יפה, ומשתמע מדבריו בגלל שיאנסו אותה, וישאירו אותה בחיים לצורך זה, ואילו לרבי ירמיה אם היא קרובה למלכות לא יהרגוה, אך בגלל יופיה יתכן שתתפתה. ויוצא לרש"י שהשאלה האם יחוד אסור בגלל חשש אונס או בגלל חשש פיתוי תלויה במחלוקת האמוראים![13]
הרא"ש (פ"ב סי' ג) מסביר את הנפקא מינה בגמרא בשני מקרים, ולא כרש"י שהסביר במקרה אחד, ומשתמע מדעתו שכוונת 'אשה חשובה' היא קרובה למלכות[14], אך גם בעלת מעמד חברתי גבוה שאם תתפתה או תאנס לא תרצה לגלות זאת, זה אמור אליבא דרבי ירמיה, אך לרב אידי החשש הוא רק מאונס, ובאשה חשובה אין חשש כזה. את אשה שאינה חשובה הסביר הרא"ש - אשה שאינה קרובה למלכות, ו'בין הנשים' הסביר לא על אי חשיבותה בין הנשים, אלא שמתייחדת עם נשים נכריות, ושמבחינת שפיכות דמים, 'כלי זינה עליה', והכוונה - "לפי שהיא אומללה ושפלה ואינה בת מריבה כאיש, מרחמין עליה ואין הורגין אותה". ופוסק הרא"ש הלכה כרב אידי, ואם כן לשיטתו היחוד אסור משום חשש אונס, ולא משום פיתוי!
והנה גם לרש"י וגם לרא"ש יוצא מהסוגיה בע"ז שיחוד אסור למסקנה מחשש אונס, ואם כן קשה מדוע מסתפק בזה החכמת אדם?
ויתכן לתרץ ולומר, שיש לחלק בין יחוד אסור של בת ישראל עם יהודי, לבין איסור יחודה עם נכרי. בנכרי החשש הוא משום אונס, היות שבת ישראל באופן טבעי וחברתי מרוחקת ממנו, ולא תתפתה. אך ביחוד בת ישראל עם יהודי קיים גם חשש פיתוי. תירוץ זה אפשרי בהסבר שיטת הבינת אדם הנ"ל למרות שהוא עצמו השווה נכרי לישראל, ולא חילק.
דעת הדרישה (אה"ע כ"ב או"ק ד) היא שיחוד אסור משום חשש אונס. כן היא גם דעת הרב מאיר שטרן[15], ולפיכך התיר הוא לבת ישראל להתייחד עם נכרי, כאשר יענישוהו השלטונות הנכרים אם יאנוס אותה. מקור לשיטה זו מביא הבינת אדם מהעובדה, שדוד גזר על יחוד פנויה לאחר מעשה אמנון ותמר, ושם הרי היה אונס.
אך הבינת אדם עצמו סבור שאיסור יחוד הוא בגלל חשש פיתוי, ומקורו - 'כי יסיתך' שהוא פיתוי, ולכן אוסר הוא על בת ישראל להתייחד עם נכרי, גם כשמענישים על אונס. את ההוכחה מדוד ומעשה אמנון דחה, וכתב שדוד חשש גם לפיתוי, ואם היה אסור היחוד, הרי גם האונס היה נמנע.
והנה המשנה בקידושין (פ ע"ב) כותבת: "לא יתייחד אדם עם שתי נשים", ופירש רש"י: "עם ב' נשים - מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות, ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה".
מכאן יוצא ברור שסיבת איסור יחוד היא בגלל חשש פיתוי, וצריך עיון לשיטות שסוברות שהסיבה היא בגלל חשש אונס!
אמנם בירושלמי לא הובאה סיבה זו, ויתכן שלדעתו הסיבה היא חשש אונס.
נפקא מינות לשאלה זו הם:
א. אם השלטונות מענישים על אונס, הרי פוחד האיש, ואין חשש ביחוד, אך מצד פיתוי נשאר האיסור בעינו (כך יוצא מהבינת אדם שם).
ב. על מי מוטל איסור יחוד: אם משום חשש אונס - רק על האיש, ואם האיסור משום חשש פיתוי, האיסור יחול על שניהם.
מאידך יתכן לומר, שגם אם החשש הוא משום פיתוי, יחול האיסור רק על האיש, שלגביו יצרו תקיף יותר. ניתן לדייק זאת מרש"י שכתב: "עם ב' נשים - מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות", והכוונה - שהאיש יפתה אותן.
ועיין ברמב"ם (איסו"ב כ"ב ג) שפסק, שאם עבר על איסור יחוד מלקים גם את האיש וגם את האשה. אך הטור (אה"ע כ"ב) כתב שמלקים "אותו" - רק את האיש, וכן כתב "אסור לאיש להתייחד עם העריות", ומשמע שלרמב"ם האיסור הוא על שניהם, ואילו לטור על האיש. כאמור לעיל ניתן לתלות זאת בשאלה ממה נובע איסור יחוד: אם מחשש אונס האיסור הוא על האיש, ואם מחשש פיתוי - על שניהם[16].
להלכה נראה שכאשר אין חשש אונס כגון באימוץ ילדים, ניתן לצרף היתר זה לצירופים אחרים.
פרק ג': מאיזה גיל נאסר היחוד?
הסמ"ג (ל"ח קכו) כתב: "ולא גזרו אלא על יחוד שיהא האיש בן י"ג שנה, והאשה בת שלושה". ואילו הרמב"ם (איסו"ב כ"ב י) כתב: "תינוקת מבת שלוש ולמטה, ותינוק מבן תשע ולמטה מותר להתייחד עמהן, שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה ואיש הראוי לביאה". מוסכם על שניהם שאסור לגדול להתייחד עם בת מגיל שלוש, ומחלוקתם היא לגבי אשה גדולה המתייחדת עם קטן, לסמ"ג אין לה איסור עד שיגדל ויהיה לבן שלוש עשרה, ואילו לרמב"ם אסורה כאשר הוא בן תשע. אך היש"ש בקדושין (פ"ד סוף סי' כ"ב) משווה בין הרמב"ם והסמ"ג וכותב, שכוונת הסמ"ג שכתב: "שיהא האיש בן י"ג שנה, והאשה בת שלושה", איננה לשני מקרים שונים, אלא למקרה אחד שבו האיש הוא בר עונשין והבת ראויה לביאה, וכן להיפך, כשהאיש ראוי לביאה, בת י"ב תהיה אסורה להתייחד עימו.
מהרמב"ם והסמ"ג שנקטו לשון 'גזירה' משתמע שקביעת הגיל לאיסור יחוד היא רק ביחוד דרבנן, אך באיסור יחוד דאורייתא יאסרו אף צעירים יותר. ואכן מצאנו בערוך השולחן (אה"ע כ"ב י) שכתב שאם אב קידש את בתו הקטנה מבת שלוש, הרי היא כאשת איש גמורה, ואסור להתייחד עימה מן התורה.
פרק ד': איש אחד עם שתי נשים
לדעת החוות יאיר (עג), הבינת אדם (כלל קכ"ו אות כו [טז]), והציץ אליעזר (ח"ו סי' מ פרק ב) בהסתמך על שו"ת הרשב"א (ח"א תקפז), איש אחד ושתי נשים הוי מדרבנן, ואילו המהרש"ם (ח"ג קנב) סובר בדעת הרשב"א והר"ן דהוי מדאורייתא. יש לציין שגם מהמהרש"ם משתמע שאין כן דעת כל הראשונים, היות שהוא מסתמך רק על תירוץ אחד ברשב"א, אולם לפי התירוץ השני אין הכרח שהאיסור הוא מהתורה. כמו כן מסתמך הוא על דברי הר"ן, שהרמב"ן שלל אותם[17].
פרק ה': איסור יחוד בחדר אחד או גם בבית אחד?
לגבי חתן שכלתו פירסה נידה כותב הבית יוסף (יו"ד קצב) בשם הרשב"א: "...אבל אם הם ישנים בשני בתים החתן בבית אחד והכלה בבית אחר, אין שום אחד מהם צריך שומר". והרמ"א (שם סע' ד) פסק: "ואם אינם ישנים בחדר אחד אינן צריכים שימור כלל", כי לדעתו 'בית' האמור כאן הוא חדר.
וכן בהלכות אבלות, כאשר החתן או הכלה אבלים ואסורים ביחוד, כתב הרמ"א (יו"ד שמב): "ואם אינם ישנים בחדר אחד, אין צריכין שימור כלל".
מקור הדברים כאמור הוא הרשב"א, שכתב לשון 'בית אחד', וכן העתיק הב"י את דבריו, אך הרמ"א הסבירו ופסק שהכוונה היא לחדר אחד, האם השו"ע מסכים לרמ"א? עיין בערוך השולחן (שם קצב), שהביא את דין הרמ"א בלי חולק, ומשתמע מדבריו שגם הב"י מודה לרמ"א.
וכן לענין איסור לשמש בבית שיש בו ספר תורה, פסק השו"ע (או"ח ר"מ ו):
"בית שיש בו ספר תורה או חומשים העשוים בגלילה, אסור לשמש בו עד שיהיה בפניו מחיצה...ואם יש לו בית אחר, אסור עד שיוציאנו".
וכתבו המגן אברהם, המשנה ברורה וערוך השולחן שהכוונה ב'בית' היא לחדר, ולא לבית הכולל מספר חדרים.
ובחכמת אדם[18] כתב שנראה לו שהדבר תלוי במחלוקת רש"י ורמב"ם בסוגיית שני חדרים זה לפנים מזה, ושלרש"י אסור, ולרמב"ם ולטור ולשו"ע מותר, ולהלכה לא הכריע. יש להעיר, שלפי דרך הצגתו את המחלוקת נראה שדעתו נוטה להתיר, שהרי הטור והשו"ע פסקו כן.
מה הדין כשהאיש והאשה בשני חדרים נפרדים הפתוחים למסדרון בבית אחד, כשחדר אחד נעול והשני לא? בשער הציון (רל"ט יז) כתב שאין חשש יחוד. על פי הנאמר לעיל שאיסור יחוד הוא רק בחדר אחד, היה מקום לדון ולומר, שבשני חדרים (אם אינם פנימי וחיצוני) אפילו אינם נעולים אין דין יחוד.
וקשה מדין פתח פתוח לרה"ר שאינו נעול שלדעת הרבה פוסקים הוי כפתוח ואין בו איסור, ויש שהסיקו[19] מדין זה שדלת שאינה נעולה בין שני חדרים נחשבת כפתוחה, ויש איסור יחוד בבית אחד?!
ויש לדחות כי בפתוח לרה"ר הוי לקולא, ומכיוון שיש לומר שאיסור יחוד הוא גזירה דאורייתא כפי שכתב הרמב"ם: "שדבר זה גורם לגלות ערווה", (ומצאנו גזירות דאורייתא: איסור חיבוק ונישוק בעריות לרמב"ם[20], ולאבות דרבי נתן (פ"ב ה"א); בל יראה ובל ימצא שהוא גזירה אטו אכילת חמץ, לר"ן בריש פסחים (א ע"א באלפס ד"ה מה שהצריכו); ולרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רב) איסור נזיר בשתיית חומץ הוא הרחקה משתיית יין)[21], במקום שאין חשש לגילוי ערווה כגון כשהפתח לרה"ר סגור ואינו נעול, אין איסור יחוד. אך שני חדרים שונים אף אם אינם נעולים, לא נכללו כלל באיסור היחוד, ונחשבים הם כשני בתים שונים, וזוהי אכן דעת החזו"א (אה"ע ל"ד א) שכתב: "דאין בנו כח לאסור כיוון שלא הוזכר בגמרא". ואם כן, יחוד בשני חדרים הפתוחים לפרוזדור אחד, כששניהם אינם נעולים, המשנה ברורה אוסר והחזו"א מתיר, וכשאחד החדרים נעול, גם המשנה ברורה מתיר[22], והלכה למעשה יש לשאול חכם.
פרק ו': היתר פתח פתוח לרשות הרבים והגדרתו.
השו"ע באהע"ז (כ"ב ט) כתב: "בית שפתחו פתוח לרשות הרבים אין חשש להתייחד שם עם ערווה". הרשב"א בתשובה (ח"א אלף רנא) מתיר בפתח סגור ואינו נעול. וכן היא דעת העזר מקודש (אה"ע כ"ב). וב'דבר הלכה'[23] כתב להתיר בשם רבינו יונה בספר היראה; הרדב"ז; המבי"ט; בנין ציון; והמהרש"ם. לעומתם רע"א; בית מאיר, והבית שלמה מצריכים דלת פתוחה ממש.
ועיין בדבר הלכה (סי' ג סע' ב' או"ק ו), שמצטט ככתבה וכלשונה את תשובת החזו"א לפיה יחוד אסור רק במקום סתר, ואם הפתח פתוח לרה"ר, ואינו נעול מותר.
ובבאר היטב אה"ע (כ"ב טו), ובחכמת אדם (קכ"ו ז) ובקצור ש"ע (קנ"ב ה) פסקו שדווקא כשרבים מצויים ברה"ר מועיל פתח פתוח, אך בחזו"א המצוטט בדבר הלכה שם, התיר יחוד גם כשאין רבים מצויים, וזה לשונו: "ואפילו הוא בטוח שאין אדם נכנס אליו, דאימת רבים עליו בטבע".
ובאגרות משה (אה"ע ד ס"ה ד) חידש ופסק שבפתח נעול כשדופקים בדלת ונהוג לשאול מי שם, ולפתוח לרוב האנשים, בזמני היום שבהם אנשים דופקים בדלת, למרות שהדלת נעולה, וביד הנמצאים בפנים שלא לענות ולא לפתוח - מותרים ביחוד. ובזמן שאין אנשים נוקשים משתמע מדבריו, שדי בפתח סגור ולא נעול.
פרק ז': יחוד בשומר יוצא ונכנס.
הר"ן בע"ז (ל"ג ע"א באלפס) כותב, שאם השאיר גוי בחנות היין שלו, והישראל יוצא ונכנס, נחשב הדבר לשמירה על היין מפני מגע הגוי, ואין צורך בשמירה רצופה. האם ניתן ללמוד מדין יין נסך לדיני יחוד, ולהתירו בשומר יוצא ונכנס?
בשו"ת מהרי"ל דיסקין[24] כתב "נראה דלא מהני". ואילו בעזר מקודש (שם כ"ב סע' ג) ובמהרש"ם (ח"ב עו) כתבו שמותר, וסיימו: "וצלע"ע", כלומר גם להם אינו ברור להיתר.
לעומתם הבית דוד (יו"ד כה) כתב במפורש שמותר, ושהוא ק"ו מפתח פתוח לרה"ר. ולאחר שהביא ראיותיו סיים בזה הלשון: "ונמצא דאנו למדים מתוך דברים אלו, דיוצא ונכנס הוי ממש כמו יושב ומשמר...שמע מינה דשמירה מעלייתא הוא, ולית בה שום ספיקא".
ובפתח הבית (פ"ג יג) כתב שרוב האחרונים מתירים שומר יוצא ונכנס[25]. וכמובן שגם החזו"א והאג"מ שהוזכרו בפרק ו' יתירו.
כמובן, שכל היתר השומר הוא רק אם יכנס גבר[26], כי אם תכנס אשה, יתייחד הגבר עם שתי נשים, ולא הועילו חכמים בתקנתם.
פרק ח': יחוד במשרדים
טרם נדון הלכה למעשה, נדגיש מספר נקודות:
א. גם אם במציאות מסויימת ישנו היתר הלכתי ליחוד, צריך כל אחד מהמתייחדים לבחון את עצמו ואת יצריו, ואל יסתמך על היתר שאינו מספיק עבורו, אם אין בו כדי למונעו מלהגיע לידי איסור.
ב. אם האיש או האשה מציינים במפורש שהם משאירים את הדלת פתוחה או אינה נעולה במטרה להמנע מאיסור יחוד, עצם האמירה מסייעת לשמירת ריחוק מתאים, ולמניעת עבירה.
ג. לצערינו, מצויים נסיונות זדוניים להכשיל אנשים באיסורי עריות, כדי להפלילם, או כדי לסחוט מהם טובת הנאה כלשהי. לפיכך, יש לשקול כל מקרה לגופו, ולעיתים כדאי לנקוט אמצעי זהירות יתרים, גם אם מבחינה הלכתית גרידא ניתן להקל.
ד. נחזור ונדגיש את שאמרנו בתחילה, שהלכה למעשה יש להוועץ עם פוסק הלכה מובהק.
ח' - 1: כשיש פקוח של מצלמה
במשרד נעול בו מותקנת מערכת במעגל סגור, המצלמת באופן קבוע, וישנו מפקח הצופה בה באופן רציף, בודאי שאין אסור יחוד, ודווקא שיודעים המתייחדים מקיום המערכת[27]. גם האוסרים בדלת הפונה לרשות הרבים כשהיא סגורה ואינה נעולה, יתירו כאן, כי ישנו פיקוח מיידי, ומצב זה טוב יותר מפתח פתוח לרשות הרבים. גם אם אין מי שמפקח עתה, ויש מי שיבדוק אח"כ את ההסרטה, ניתן להתייחס לכך כשומרת קטנה שיחוד מותר בנוכחותה, בגלל חשש המתייחדים שמא תספר אחר כך[28]. ואפילו אם המצלמה מצלמת מידי פעם יש מקום להתיר, כדין שומר שיוצא ונכנס (לעיל פ"ז), בתנאי שאין האיש והאשה יודעים מתי מופעלת המצלמה.
ושמא נקשה: אם למפקח לא איכפת מאיסורי עריות, כיצד נתיר להם להתייחד? סביר שאף אם לא איכפת לו מאיסורי עריות, הרי שביטול זמן העבודה והפגיעה באופיו התרבותי והעסקי של המקום יפריעו לו. בין כך וכך לא ירצו לזנות אם יש מי שעתיד לראותם. ברור מאליו, שאם סרטי הצילום הם בידי המעביד, לא יהיה על ידי הצילום היתר יחוד למעביד עצמו עם העובדות שלו.
ח' - 2: כשאין פיקוח של מצלמה
עובד הנשאר במשרד נעול שבו נשארת אשה, אם שכיחים אנשים שיכולים להכנס למשרד עם מפתח או עם קוד סודי מותר, כי נחשב כפתח פתוח לרה"ר. ואם אינו מצוי, הוי כמו נסתרים בשדה שהוי יחוד. ולכן יכנס לחדרו וינעל את הדלת (עפ"י פ"ה), וכן פסק הרה"ג דב ליאור שליט"א.
אם העובד והאשה צריכים לדון בנושא עבודתם יעשו זאת בטלפון, ואם אין אפשרות כזו, ידברו בחדר הכניסה, וישאירו את הדלת הראשית פתוחה (עיין לעיל פ"ו), ובתנאי שיש מי שעובר מידי פעם במסדרון. ובמקום צורך גדול יוכלו להסתמך על החזו"א והאג"מ המוזכרים לעיל, בכפוף להערות שכתבנו בתחילת הפרק, ובהתייעצות עם מורה הוראה.
[1] לאחר סיום כתיבתינו, יצא לאור ספרו המקיף 'את צנועים חכמה' ג, הלכות יחוד א, של הרב שמואל הבר שליט"א, ראש ישיבת קרני שומרון, ובו נידונו בהרחבה הרבה מהשאלות שדנו בהם במאמרינו זה. כדרכה של תורה, קיימות בינינו הסכמות, וישנם חילוקי דעות, ומיניה ומינן יתקלס עילאה. וע"ע ב'שאלות יחוד בימינו',הרב עזריה ברזון, תחומין י עמ' 302 ואילך.[2] עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך יחוד עמ' תרע"א - תרע"ב, ובהערות 451; 456; 457.[3] לאדם אחר[4] עיין דברים דומים באהדריה קרא לאיסורא קמא כגון בטעם כעיקר, ועיין ר' יוסף ענגל בבית האוצר כלל כ', ובחידושי ר' חיים הלוי על הל' מאכלות אסורות פ"י הט"ו, ובאנציקלופדיה תלמודית חלק א' ערך אהדריה לאיסורא קמא. [5] ווילנא תרנ"א עמ' 255-254, הערה א'.[6] עמ' נד במהדורת הרב שעוועל, הוצאת מוסד הרב קוק.[7] דרשה מקובלת[8] שאליה התייחס הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה.[9] וכן הוא במעשה רקח על הרמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"א, שלדעתו לרמב"ם אין ק"ש מצוות עשה מדאורייתא, אלא חיוב מהתורה בלי להיות מצווה (וסותר את דבריו מסהמ"צ ומכותרות הל' ק"ש).[10] המגיד משנה בהל' איסו"ב כ"ב ב' סובר שיחוד אסור מהתורה, ולא ברור אם כך הבין ברמב"ם, או שחולק עליו, וזו דעתו האישית.[11] עפ"י פרוייקט השו"ת.[12] ולדעת הזר זהב שהוזכר לעיל, יהרג ואל יעבור דווקא ביחוד שיש בו חיבה.[13] עפ"י הסבר זה מכיוון שהגמרא מביאה ראיה לרב אידי, מסקנת הגמרא לאיסור יחוד אליבא דרש"י תהיה חשש אונס, ולא חשש פיתוי![14] כ"כ בפסקי הרא"ש.[15] שו"ת חוות יאיר סי' ס"ו, והובא גם בבינת אדם שם.[16] אמנם עיין בב"ח שכתב בדרך אפשר, שהטור והרמב"ם אינם חולקים, וכן בעצי ארזים, ובבית משה ובפני משה לא הסבירו כן את דברי הרמב"ם והטור, וצריך עדיין ברור.[17] ועיין בא"ת ערך יחוד שכתבו בשם המהרש"ל שהוי דאורייתא, ולא מצאנו לכך ראיה בדבריו, ואולי גם משתמע להיפך כחוו"י. [18] כלל קכ"ו ז, ובינת אדם יח. [19] הרב לייב טרופר בחוברתו 'יחוד', ירושלים תשל"ג, עמ' כ"ט ובהערה 1. [20] לעיל פ"א[21] דוגמאות נוספות והרחבה לנושא גזירות דאורייתא הובאו בלקח טוב לר"י ענגיל כלל ח', ובהוספות בסוף הספר, ובהערת הרצי"ה קוק לעזרת כהן עמ' תיד-תיח. [22] וע"ע בציץ אליעזר ח"ו סי' מ' פרק ז[23] הרב אברהם הלוי הורוויץ, גיסו של הגרש"ז אויערבך, סי' ג' ב.[24] קונטרס אחרון סי' רו.[25] עפ"י הרשב"א; הרמ"א; הבית דוד והפרישה.[26] או מי שמותרים להתייחד בנוכחותם.[27] על פי המנחת שלמה ח"א סי' ל"ה אות ד בנוגע לבעלה בעיר.[28] שו"ע אה"ע כ"ב י; ט"ז ס"ק ט; חכ"א קכ"ו ה.
Comments