בתחילת פרשת ויגש פונה יהודה אל המשנה למלך מצרים – שעדיין לא נודע לו כיוסף – ומבקש רחמים על בנימין, ומציע ליוסף שהוא, יהודה, ישב כעבד במקום בנימין. דבריו הם דברי תחנונים, אך בחז"ל מוצאים אנו דברים שונים.
רש"י מצטט את דברי חז"ל שמהם עולה שיהודה תוקף את יוסף, ואפילו מאיים עליו. בפסוק נאמר:
"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה".
ורש"י מפרש:
"כי כמוך כפרעה - חשוב אתה בעיני כמלך זה פשוטו. ומדרשו: סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה על ידי זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה. דבר אחר: מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן, וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו? דבר אחר: כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך".
דברי חז"ל הללו קשים להבנה. הרי אם כוונתו של יהודה היתה לשכנע את יוסף, אין זו הדרך ולא השיטה לאיים עליו, ולדבר איתו במילים קשות?
ונראה שהסבר דברי חז"ל הוא שיהודה השתמש בשיטת הצפנה, הנגלה בדבריו היה בקשת רחמים ובלשון נעימה ורכה, אך בתוך דבריו רמז גם מילים קשות ואפילו איומים. אם היו שואלים אותו: אתה מאיים? היה עונה: מה פתאום? כי דבריו היו נשמעים לכמה פנים. גם הרמב"ן אומר שבדבריו היה 'רמז', וכך גם ההסבר בדברי חז"ל בתנחומא שאומרים: "מלמד שהיה מדבר אחת קשה ואחת רכה" - רך וקשה באותו הדיבור.
Comments