כתיבת נביאים וכתובים

מבוא

פרק א': דרגות כתיבה שונות אצל אותו נביא.

פרק ב': הקריטריונים לכתיבה: 'נצרכה לדורות' פרסום וסגנון.

פרק ג': 'נצרכה לדורות' רק בנבואה או גם ברוח הקודש?

פרק ד': קביעת 'נצרכה לדורות' בשכל או בנבואה?

פרק ה': כתיבת תרי עשר

פרק ו': זמן הכתיבה - סמוך לפטירת הנביא.

פרק ז': כתיבת נבואה בחוץ לארץ.

פרק ח': אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל.

מבוא

דיון בנבואה נוגע לשלושה מרכיבים: האחד - קבלת הנבואה מה' לנביא, השני - אמירת הנבואה על ידי הנביא לעם, והשלישי - כתיבת הנבואה. הגמרא בבבא בתרא[1] מפרטת מי כתב את כל ספרי התנ"ך. בין השאר ישנה ברשימה זו חידושים מעניינים, שלא היו עולים על הדעת במחשבה ראשונה, כגון שאת ספרי תרי עשר כתבו אנשי כנסת הגדולה, ושאת ספר ישעיהו ויחזקאל לא כתבו הנביאים עצמם. במסגרת מאמר זה נתייחס לתהליכים שונים ולעקרונות יסוד הקשורים לכתיבת הנבואה.

פרק א' : דרגות כתיבה שונות אצל אותו נביא

דרגת נבואתו של נביא כפי שהיא מתבטאת בכתיבתו, אינה חייבת להשאר ברמה אחידה. יכולה היא שתשתנה גם בתוך דרגות הנבואה עצמן, וגם בין נבואה לבין רוח הקודש.

ההבדל בין נביאים לכתובים הוא, שהנביאים נכתבו בדרגת הנבואה, בעוד הכתובים - ברוח הקודש[2], שבאופן כללי היא דרגה נמוכה מנבואה[3]. הגמרא בבבא בתרא[4] אומרת ששמואל כתב את ספר שופטים ואת חלק מספר שמואל (עד לפטירתו), ושהוא כתב גם את מגילת רות. רות היא בכתובים, כלומר ברוח הקודש, ואם כן דרגתו של שמואל בכתיבתה, נמוכה היא מדרגתו בכתיבת ספרי שופטים ושמואל.

כך גם לגבי ירמיה, הגמרא שם אומרת שהוא כתב את ספר מלכים, את ספר ירמיה, ואת מגילת איכה. לדעת הגר"א בתחילת ישעיהו[5] נביאים ראשונים קבלו את נבואתם בדרגה גבוהה מאשר נביאים אחרונים. הראשונים קבלו בדרגה הנקראת 'איספקלריה מאירה בשאינה מאירה', ואילו נביאים אחרונים כגון ישעיה וירמיה קבלו את נבואתם בדרגת 'איספקלריה אינה מאירה בשאינה מאירה'. ואילו את איכה כתב ירמיה בדרגת רוח הקודש.[6]

החידוש המעניין הוא במשה רבינו שניבא וכתב את התורה בדרגת אספקלריה המאירה, שהיא דרגת הנבואה הגבוהה ביותר, ומאידך כתב את ספר איוב, שהוא בכתובים, ואם כן הוא ברוח הקודש! [משה מתאר את סבלו, ומצטט את דבריו של איוב, שהיה בימיו. ואולי כתיבת הספר היתה בזמן שלושים ושמונה השנה, כשמשה עצמו ירד מדרגתו הגבוהה, והקינה על איוב קשורה לקינה על מצב עם ישראל בעקבות חטא המרגלים, ועל נפילת דרגתו הוא].[7]

פרק ב': הקריטריונים לכתיבה: 'נצרכה לדורות' פרסום וסגנון

במסכת מגילה[8] נאמר:

הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא, נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה. והוסיף רש"י: נבואה שהוצרכה לדורות - ללמוד תשובה או הוראה...

הצורך לדורות לדעת רש"י הוא או תשובה או הוראה. 'תשובה' כוללת בתוכה גם את סיפור חטאי עם ישראל, גם את הדרישה לחזרה בתשובה, גם את תאורי העונשים, וגם את תאורי החזרה בתשובה הציבורית והפרטית שהתרחשו בזמן הנביאים. 'הוראה' כוללת את כל ההלכות לשעה ולדורות[9]. מה בנוגע לנבואות הנחמה? את זה אין רש"י מזכיר, כי הן בודאי נצרכות לדורות - כדי שידעו מה יקרה ויתנחמו, וזה פשוט לרש"י.

האם לרש"י מתייחסת הגמרא לכל ספרי הנביאים, או רק לחלק מהם?

מפשטות דבריו משתמע שרק לנביאים אחרונים, כי המושגים 'תוכחה' ו'הוראה' מתאימים רק להם, ולא לנביאים ראשונים. לכן גם לא הזכיר רש"י את הכתיבה ההסטורית הנבואית, שהיא היא המאפיינת את הנביאים הראשונים[10]. ובכוזרי[11] הוסיף עוד שני קריטריונים בנוגע לכתיבה לדורות:

כי לא היתה כונת הכותב לזכור כי אם הדבר המפורסם בהמון אשר נשאוהו כל העם, אך הדברים המיוחדים אשר היו מנשאים אותם היחידים, כלם אבדו ממנו, אלא[12] המעט מהם, והמליצות הצחות מהנבואה שערבו לבני אדם לשמרם, ליקרת עניניהם וצחות דבריהם, וכן לא כתב מדברי עזרא ונחמיה אלא המפורסם בהמון.

הקריטריון לגבי כתיבת סיפורי הנ"ך הוא פרסומם בכלל ישראל, ובעקבות הפרסום - העם מעריך את המאורע, ומייחס לו חשיבות, ולכן הוא נכתב בנ"ך. לגבי נביאים אחרונים - הקריטריון הוא חשיבות הנושא, והסגנון המיוחד שלו[13].

פרק ג': 'נצרכה לדורות' רק בנבואה או גם ברוח הקודש?

מסברה, אם גדר זה נצרך לנבואה, הרי שיהיה בו צורך גם לרוח הקודש שלרוב השיטות[14] דרגתה פחותה ממנה. ובמסכת מגילה[15] נאמר:

תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה...ותו ליכא? והכתיב[16] ויהי איש אחד מן הרמתים צופים - אחד ממאתים צופים שנתנבאו להם לישראל! מיהוה טובא הוו, כדתניא: הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה.

אחת משבע הנביאות היא אסתר, ואסתר ברוח הקודש נאמרה ולא בנבואה, ומוכח שמשמעות 'נביאים' בהקשר הגמרא כאן כולל גם את בעלי רוח הקודש, ושגם הם כלולים בעקרון של נצרכה לדורות[17].

פרק ד': קביעת 'נצרכה לדורות' בשכל או בנבואה?

האם הקביעה מהי נבואה שנצרכה לדורות נקבעה על ידי הכותבים בהחלטה שכלית שלהם, או על ידי נבואה ורוח הקודש משמים? השאלה מתפצלת לשנים[18]: האחת - כיצד נקבע ספרו של איזה נביא יכנס, והשניה - מתוך מכלול דבריו של נביא שדבריו נכנסו לכתבי הקודש, כיצד נקבע מה יכנס ומה לא?

נתחיל בדברי גדולי ישראל הראשונים והאחרונים, ונעבור לדברי חז"ל.

רש"י כתב בנוגע לכתיבת תרי עשר:

ובאו חגי זכריה ומלאכי וראו שרוח הקדש מסתלקת, שהיו הם נביאים אחרונים, ועמדו וכתבו נבואותיהם, וצרפו נבואות קטנות עמם, ועשאום ספר גדול שלא יאבדו מחמת קטנם.

רש"י תולה את כתיבתם בהבנתם של חגי זכריה ומלאכי ובהחלטתם, ולא בנבואה או רוח הקודש שקבלו, והמדובר כאן הוא בספרים שלמים, ולא בנבואות מתוך מכלול.

כך משתמע גם מהעובדה שחזקיה וסיעתו כתבו את ישעיה ואת ספרי שלמה[19], וכתב רש"י: חזקיה וסיעתו - בני דורו שהאריכו ימים אחריו. והרי חזקיה - ובודאי בני דורו - לא היו נביאים, אלא שההחלטה היתה בשכל ובחכמה, ולא בנבואה.

ובמורה נבוכים[20] כותב הרמב"ם:

ואין ספק שזאת המדרגה למטה ממדרגת אשר נאמר בהם בחלום אדבר בו, ולזה הסכימה האומה לסדר ספר דניאל מכלל הכתובים לא מן הנביאים..

הרמב"ם מסביר שדרגת דניאל וספרו היא דרגת רוח הקודש, ולא דרגת נבואה, ואומר שלכן הסכמת האומה היא לסדרו בכתובים, האומה ונציגיה קבעו - האם דניאל יכנס לנביאים או לכתובים - בחכמתם, ולא בנבואה וברוח הקודש.

ויעויין בכוזרי[21] שהתייחס לסיפורי הנ"ך, וכתב כדברים הבאים:

אמר החבר: הטעם הברור הוא שכותב המקרא לא הרגיש לנסתרות אבל כתב המפורסמות הגלויות, ולא העתיק מיהושע מחכמתו שקבל מאלהים וממשה דבר, אבל זכר יום[22] עמידת הירדן, ויום עמידת[23] השמש, ויום[24] המילה, בעבור פרסומם אצל ההמון, וכן מספורי שמשון ודבורה וגדעון ושמואל ודוד ושלמה לא זכר מחכמתם ולא ממה שהיה להם מהמעשים בתורה דבר, אבל זכר מדברי שלמה סעודותיו הגדולות[25] ועשרו הגדול, ולא זכר מכל חכמותיו הנפלאות חוץ מאז תבואנה שתים נשים[26] זונות, בעבור שהיה הדבר במעמד ההמון, אבל חכמתו עם מלכת שבא וזולתם לא זכר, כי לא היתה כונת הכותב לזכור כי אם הדבר המפורסם בהמון אשר נשאוהו כל העם, אך הדברים המיוחדים אשר היו מנשאים אותם היחידים, כלם אבדו ממנו, אלא[27] המעט מהם, והמליצות הצחות מהנבואה שערבו לבני אדם לשמרם ליקרת עניניהם וצחות דבריהם...

ריה"ל מתייחס כאן לכותב המקרא, ולשיקולים שהנחו אותו בבחירת הסיפורים שאותם יכתוב בספרו. וברור שלדעתו איזו נבואה נצרכה לדורות, נקבע על ידי הכותב בהחלטתו השכלית, ולא בנבואה.

האם דברי הכוזרי כאן סותרים את דבריו[28] שהנביא מקבל את נבואתו מילה מילה, באומרו: "כי דבור הנביאים בעת שלובשת אותם רוח הקודש בכל דבריהם מכוון מן הענין הא-ל-ה-י, ואין לנביא דבר בבחירה מדבריו"?

לא, זה פער בין קבלת הנבואה לבין כתיבתה, הקבלה - מילה מילה, ואילו כתיבה - מה שהוא מחליט, אך בלשון שקבל[29]. [30]

גם מהמהר"ל[31] שכתב שהכתיבה בוצעה על ידי גדול הדור משתמע שההחלטה איזה ספר לכלול בכתבי הקודש נקבעה בחכמה ולא בנבואה (הוא מתייחס לספרים שלמים, בניגוד לכוזרי).[32]

נעבור ונדון בדברי חז"ל, ונתמקד בכתיבת מגילת אסתר. בגמרא במגילה[33] נאמר:

שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: הלא[34] כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה: כתוב[35] זאת זכרון בספר, כתוב זאת - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון - מה שכתוב בנביאים, בספר - מה שכתוב במגילה. כתנאי: כתוב זאת - מה שכתוב כאן, זכרון - מה שכתוב במשנה תורה, בספר - מה שכתוב בנביאים, דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר: כתוב זאת - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון - מה שכתוב בנביאים, בספר - מה שכתוב במגילה.

ומוכח שהיוזמה לכתיבה היתה מדעת אסתר, ושהדיון היה שכלי, ומתוך לימוד בפסוקים בתחילה דחו את דבריה, ולבסוף קיבלום, ולא בנבואה ורוח הקודש.

אך בהמשך העמוד נאמר:

אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים. למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה? והאמר שמואל: אסתר ברוח הקודש נאמרה! - נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב. מיתיבי: רבי מאיר אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, ומחלוקת בשיר השירים. רבי יוסי אומר: שיר השירים מטמא את הידים, ומחלוקת בקהלת. רבי שמעון אומר: קהלת מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, אבל רות ושיר השירים ואסתר - מטמאין את הידים! הוא דאמר כרבי יהושע.

טומאת הידים היא על ספר שיש קדושה בכתיבתו. כיצד התקדש הספר בכתיבתו? על ידי שנאמר ברוח הקודש לכותבו. ואם המילים נאמרו רק לצורך אמירתם (לדעת רש"י - בעל פה, ולדעת תוספות לכותבם מדרבנן), אין קדושה בספר ואינו מטמא את הידים. למדנו שהאמירה לכתיבת מגילת אסתר היתה ברוח הקודש. כיצד יתיישבו שני המקורות השונים?

מתרץ הפני יהושע[36] שבתחילה היתה היוזמה לכתוב את המגילה מצידה ומדעתה של אסתר, חכמים התנגדו בגלל לימוד מפסוקים, אך חזרו בהם לאחר שמצאו פסוק המאפשר את כתיבת המגילה וקידושה. לאחר שהם החליטו על כך, קיבלו הם גם אישור ברוח הקודש מרבונו של עולם.

מגמרא זו ניתן להסיק או שיש צורך באישור רוח הקודש לאחר ההחלטה השכלית, או שמספיק באחד משניהם (למרות שבמגילת אסתר היו שניהם).

ולפי זה יתכן להציע ולומר, שאין אחידות בענין זה בין ספרי התנ"ך השונים - יש שצורתם נקבעה על ידי הקב"ה ונאמרה בנבואה או ברוח הקודש, ויש שצורתם, ואפילו עצם ההחלטה אם להכניסם לכתבי הקודש נקבעה בחכמה, ובהחלטה של גדולי הדור או של ראשי הסנהדרין.

פרק ה': כתיבת תרי עשר

הגמרא בבבא בתרא אומרת[37]:

אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר.

ומסביר רש"י: אנשי כנסת הגדולה - חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם.

כתבו יחזקאל - ...ושנים עשר מתוך שהיו נבואותיהם קטנות לא כתבום הנביאים עצמם איש איש ספרו, ובאו חגי זכריה ומלאכי וראו שרוח הקדש מסתלקת, שהיו הם נביאים אחרונים, ועמדו וכתבו נבואותיהם, וצרפו נבואות קטנות עמם, ועשאום ספר גדול שלא יאבדו מחמת קטנם.

ההשקפה הידועה בנוגע לתרי עשר היא, שבלל היותם ספרים קטנים, הם חוברו יחד כדי שלא יאבדו. אך הדבר אינו מסביר מדוע דווקא אנשי כנסת הגדולה, שפעלו בתחילת בית שני כתבו אותם, ולא כל נביא איש איש את ספרו. הושע למשל, החל את נבואתו באמצע בית ראשון, מדוע נכתבה נבואתו רק בתחילת בית שני?

רש"י עונה על כך, אך קודם לתשובתו, נקדים את הנתון העומד בבסיס דבריו והוא, שתרי עשר מתחלקים לשתי קבוצות: תשעה נביאים שניבאו בבית ראשון, ושלושה - חגי זכריה ומלאכי, שניבאו בתחילת בית שני, עד שפסקה הנבואה. ומכאן לדברי רש"י.

רש"י מבחין בארבעה שלבים בכתיבת ואי כתיבת תרי עשר:

בשלב ראשון, בימי בית ראשון, לא נכתבו תשעת הספרים הראשונים שבתרי עשר. מדוע? רש"י אומר: "מתוך שהיו נבואותיהם קטנות". ואין הדברים מובנים, וכי החשיבות נקבעת לפי אורך הנבואה?

ניתן להבין את הדברים על פי רקע הנביאים האחרים שחיו באותה התקופה. החל מאמצע בית ראשון מנבא ישעיהו במשך שמונים ושש שנה לפחות[38], גם מבחינה איכותית נחשב הוא לנביא גדול, וכלשון הילקוט שמעוני: 'גדול שבנביאים'[39]. גם כמותית הוא מנבא מספר רב של פרקים.

בסוף ימי בית ראשון מנבא ירמיהו במשך תקופה ארוכה - ארבעים שנה, גם לו יש מספר רב של נבואות, ירמיה כותב גם את ספר מלכים, וכאמור לדעת הגר"א[40], זו דרגה הגבוהה מדרגת נביאים אחרונים. תשעת הנביאים שמספר פרקי נבואתם היה מועט, ושדרגת נבואתם לא הגיעה לדרגתם של ישעיהו וירמיהו, ושרובם לא ניבאו במשך תקופה ארוכה, הבינו מכך שנבואתם אינה נצרכת לדורות, ולכן לא כתבו את נבואתם.

שלב שני - מתרחש בתחילת בית שני. חגי זכריה ומלאכי שהיו הנביאים האחרונים[41], ראו שהנבואה ורוח הקודש מסתלקים מעם ישראל, ובמצב זה גם נבואות של נביאים בדרגה נמוכה יותר מקבלות חשיבות יתירה. כי אינו דומה מצב שבו ישנה נבואה פעילה רבה ומגוונת, לזמן שבה היא עומדת להעלם. אם היתה הנבואה ממשיכה להיות פעילה ומתפקדת גם בבית שני ואחריו, הרי שהיו נביאים נוספים בסדר הגודל של ישעיהו וירמיהו, וספרי חגי זכריה ומלאכי לא היו נכנסים לתוך ספרי הקודש, אך מכיוון שרוח הקודש פסקה, גם נביאים בסדר חשיבות משני כמותם הופכים להיות נצרכים לדורות.

למה הדבר דומה? כשאדם חי ומתפקד לא מחפשים עליו סיפורים ומזכרות, אך כשלא עלינו הוא נפטר, וזכרו עלול להעלם, כל סיפור תמונה ומזכרת הופכים להיות חשובים.

לאחר שנבואות בדרגה של חגי זכריה ומלאכי קיבלו חשיבות, ונכתבו בתנ"ך, הגיע השלב השלישי שבו - "..צרפו נבואות קטנות עמם", - גם תשעת הנביאים הקודמים מקבלים את חשיבותם, כי אין הם נופלים בחשיבותם משלושת הנביאים האחרונים, וגם הם נכתבים על ידי אנשי כנסת הגדולה ונכנסים לכתבי הקודש.

נמצא שישנן שלוש דרגות בצורך הנבואה לדורות: נבואות נביאים ראשונים, ישעיהו וירמיהו (ליחזקאל נתייחס בהמשך), שהיו מראש בדרגת נבואה הנצרכת לדורות. ומאידך נבואות שאר נביאי השעה הרבים, שלא נצרכו לדורות כלל, ולא נכתבו בתנ"ך, ונביאים ונבואות ברמת ביניים, שבזמן נבואה כתקנה לא נצרכו לדורות, ואילו בזמן סילוק הנבואה ובגללה הפכו לנצרכים לדורות.

השלב הרביעי הוא טכני במהותו - כל ספרי תרי עשר חוברו לספר אחד כדי שלא יאבדו.

לדעת רש""י יוצא שאנשי כנסת הגדולה שכתבו את תרי עשר הם חגי זכריה ומלאכי, ולא כל השאר. בתחילה מסביר רש"י את המושג 'אנשי כנסת הגדולה' בצורה מקיפה, אך כשהוא מפרט מי כתב את הספרים, מציין הוא רק את חגי זכריה ומלאכי.

התהליך המעניין שמתרחש לפי רש"י הוא שקודם נכתבים שלושת הספרים המאוחרים, ורק לאחר מכן הספרים הקודמים להם[42].

כיצד עברו נבואות תרי עשר? הרי מזמן אמירת הראשונים שבספרי תרי עשר ועד לכתיבתם עברו כשלוש מאות שנה, כיצד איפוא עברו הספרים לידי הכותבים?

או בעל פה, ואם הכותבים עצמם היו נביאים או בעלי רוח הקודש , יתכן שנתקבלו שנית בנבואה או ברוח הקודש על ידם.[43]

פרק ו': זמן הכתיבה - סמוך לפטירת הנביא

הגמרא בבבא בתרא אומרת[44]:

ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות; חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת.

ורש"י שם מסביר:

חזקיה וסיעתו - בני דורו שהאריכו ימים אחריו.

כתבו ישעיה - שהרגו מנשה ולא כתב ספרו, שלא היו הנביאים כותבים ספריהן אלא לפני מותן.

יוצא מרש"י שרק נביא שמת בצורה טבעית, היה כותב לפני מותו, ולא נביא שנרצח. וישעיה שנרצח אכן לא ידע זאת.

כיצד ידעו, הרי מבואר במסכת פסחים, שיום מותו של האדם מכוסה ממנו? וכך נאמר שם:[45]

תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה.

יתכנו שלושה הסברים: או שקבלו איתות מסויים לגבי התקופה הקרובה, אך לא לגבי היום המדוייק, ואיתות זה דיו כדי לכתוב את נבואותיהם.

ויתכן שלצורך כתיבת הנבואה היו הנביאים חריגים בזה שהודיעו להם במדוייק את יום מותם. ואכן מצאנו שמשה רבינו ידע את יום מותו, כפי שמצאנו במסכת ראש השנה:[46]

מאן דאמר בניסן נולדו - בניסן מתו. מאן דאמר בתשרי נולדו - בתשרי מתו. שנאמר: ויאמר[47] אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. שאין תלמוד לומר היום, ומה תלמוד לומר היום - היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש, שנאמר: את מספר ימיך אמלא[48]

ולגבי צדיקים אחרים, אם הם נכללו באפשרות שימיהם התמלאו מיום אל יום, אזי יתכן בעקבות כך ידעו בהתקרב מותם.

ויתכן שלאנשים בדרגת הנביאים ובדרגת קדושי עליון כחז"ל, ישנם סימנים לגבי המוות מתקרב.[49]

ובמורה נבוכים מופיעה אפשרות רביעית והיא, שהנבואה פוסקת מכל נביא - חוץ ממשה רבינו - זמן מה לפני מותו, ואלה דבריו:[50]

שאי אפשר מבלתי הפסק הנבואה משאר הנביאים קודם מותו אם בזמן מועט או גדול, כמו שהתבאר בירמיהו, באמרו לכלות דבר ה' מפי ירמיהו, וכמו שהתבאר בדוד באמרו ואלה דברי דוד האחרונים, והוא ההקש בכל

ואם כן יוצא מדברי הרמב"ם, שהנביא ידע שקיצו מתקרב.[51]

על יסודו זה של רש"י קשה מכתיבת מגילת איכה, שירמיה כתבה הרבה לפני מותו - עשרים ושתים שנה לפני החורבן! [52]

ואולי רוח הקודש בניגוד לנבואה, ניתן לכתוב במשך חייו, ואין צורך להמתין לפני מותו.

ואולי אינו עקרון מוחלט, אלא יש לו חריגים, ואיכה חריגה בגלל רצון ה' לזעזע את העם לפני בא החורבן.

מדוע נכתבת הנבואה רק לפני מותו של הנביא?

אם ההחלטה מה נצרך לדורות נקבעת בחכמה ולא בנבואה, הרי שלפני מותו של הנביא כל נבואותיו כבר מרוכזות, וזה הזמן שניתן לברור ולקבוע מה נצרך לדורות[53]. ואם ההחלטה על כך נקבעת מלמעלה בנבואה, אזי זהו רצון א-ל-ו-הי, אולי כדי להביע את אחידותו של כל הספר[54].

פרק ז': כתיבת נבואה בחוץ לארץ

הגמרא בב"ב אומרת: "אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל... דניאל ומגילת אסתר".

ואומר רש"י:[55]

שנתנבא בגולה. ואיני יודע למה לא כתבו יחזקאל בעצמו? אם לא מפני שלא נתנה נבואה ליכתב בחוצה לארץ, וכתבום אלו לאחר שבאו לארץ, וכן ספר דניאל שהיה בגולה, וכן מגילת אסתר.

רש"י מסתפק בדבר, ואילו רבי אישתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח[56] קיבל זאת בוודאות, וסובר שאין נבואה יכולה להכתב כלל בחוץ לארץ. ספרי דניאל ומגילת אסתר שהם בכתובים נכתבו ברוח הקודש, ואם כן לרש"י לא רק נבואה אלא גם כתיבת רוח הקודש לא תתכן בחו"ל.

מדוע אין הנבואה יכולה להכתב בשום אופן בחוץ לארץ, הרי לקבל נבואה ולומר אותה לציבור ניתן בתנאים מסויימים, כפי שיחזקאל קיבל ואמר את נבואתו שם?[57]

הכתיבה של הנ"ך אינה כתיבה טכנית, אלא היא מקדשת את הכתוב ומכניסה אותו לתוך הנ"ך בתור כתבי הקודש. בחו"ל שהוא מקום טומאה, אין אפשרות לקדש את פרקי הנ"ך. הקידוש אפשרי רק במקום הקודש בארץ ישראל. לתוספות שיטה חולקת:[58]

פירש הקונטרס, דיחזקאל לא כתב ספרו, לפי שהיה בחוצה לארץ - וקשה דהא ירמיה נמי בחוצה לארץ היה, שהלך למצרים ונתנבא שם כמה נבואות, ולא מצינו שחזר יותר לארץ ישראל?!

תוס' מסכים שהנביא היה כותב לפני מותו, וקובע שירמיה הלך למצרים, ולא חזר יותר לארץ ישראל, ומכאן יוצא שהוא חולק על רש"י ביסוד האחר וסובר, שניתן לכתוב נבואה בחו"ל.

ויעויין בירמיה, שם נאמר:[59]

ולא יהיה פליט ושריד לשארית יהודה הבאים לגור שם בארץ מצרים ולשוב ארץ יהודה אשר המה מנשאים את נפשם לשוב לשבת שם כי לא ישובו כי אם פלטים.

וברש"י שם כתב:

כי אם פליטים - ירמיה וברוך חזרו לשם שהגלם נבוכדנצאר /נבוכדנאצר/ כשניתנה ארץ מצרים בידו בעשרים ושבע למלכו (יחזקאל כ"ט) כך שנויה בסדר עולם

מרש"י יוצא שירמיה חזר לארץ ישראל אחר רדתו למצרים, ולפי זה אז הוא כתב את ספרו.[60] ואילו לגירסתינו בסדר עולם רבה יוצא כתוספות, ואלה הדברים:[61]

בשנת עשרים ושבע לנבוכדנצר נתנה מצרים בידו, ונשא המנה ושלל שללה ובזז בזה והיתה שכר לחילו (יחזקאל כ"ט י"ט), והגלה ירמיהו וברוך לבבל..[62]

פרק ח': אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל

מדוע לא כתב יחזקאל את ספרו בעצמו?

רש"י, כאמור לעיל, הסביר זאת בגלל שנבואתו היתה בחוץ לארץ, ואין לכתוב נבואה בחוץ לארץ.

המהר"ל[63] הולך בדרך אחרת. לדעתו, גדול הדור היה כותב את הנבואה, ואנשי כנסת הגדולה היו גדולים מיחזקאל ומדניאל. אך בזמן ירמיה לא היו עדיין אנשי כנסת הגדולה, ובסוף זמן עזרא כבר מתו רבים מהם, והוא היה גדול הדור, ולכן ירמיה ועזרא כתבו ספריהם.

והרב הגאון אברהם שפירא (שליט"א) זצ"ל, הרב הראשי לשעבר בספרו מנחת אברהם[64] כתב חידוש מעניין בנושא, המבוסס על דברי הרמב"ם בפתיחתו לי"ד החזקה. הרמב"ם מונה את דורות מעבירי התורה ממשה רבינו ועד רב אשי, וכך הם דבריו:

וירמיה קיבל מצפניה ובית דינו. וברוך בן נריה קיבל מירמיה ובית דינו. ועזרא ובית דינו קיבלו מברוך בן נריה ובית דינו. בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה...

תפקיד ראש הסנהדרין היה לקבל את התורה ממי שקדמו, ולהעבירו לדורו ולדורות הבאים. ומוסיף הרב שפירא שליט"א, שתפקידו היה גם לקבוע איזו נבואה נצרכת לדורות, ולכותבה בנ"ך, וזהו בכלל מינויו על מסירת התורה.

כמו כן רואים אנו מדברי הרמב"ם, שראש הסנהדרין היה הנביא הגדול בדור, ולכן למשל ירמיה שהיה גם ראש הסנהדרין, וגם הנביא הגדול כתב בעצמו את ספרו. אך יחזקאל שהיה ברוב זמנו בחו"ל, לא היה ראש הסנהדרין[65], ודברי נבואתו לא היו אצל ראשי הסנהדרין שבימיו,[66] ולכן לא הוא כתב את ספרו, אלא אנשי כנסת הגדולה, שבראשה - עזרא![67]

מאמר זה פורסם לראשונה בעיטורי כהנים, אדר ב' תשס"ה, גליון 246. [1] י"ד ע"ב - ט"ו ע"א [2] המקורות לזה: מו"נ ח"ב פמ"ה; רד"ק ומאירי בהקדמתם לתהילים; אור ה' לרבי חסדאי קרשקש מאמר ב' כלל ד' פ"א; אברבנאל בהקדמתו לנביאים ראשונים. עיין בפתיחה למאמר: 'נבואה ורוח הקודש', הרב אברהם נחשון (קופרמן), סיני, מוסד הרב קוק י-ם, כרך קכ"ח ניסן-אלול תשס"א, עמ' קפ"ג-קצ"ד. [3] עיין במאמר ב'סיני' שם בפרקים א'-ג', אך עיין בפ"ד שם. [4] שם [5] הגר"א על דף המקראות הגדולות בישעיה א' א'. [6] ומפורש במורה נבוכים ח"ב פמ"ה, שלנביא אחד תתכנה כמה דרגות נבואה, ולעיתים גם הפסקות מוחלטות בנבואתו. [7] לגבי מקור הלימוד, יעויין במסכת ב"ב י"ד ע"ב: ומי כתבן? משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. ושם ט"ו ע"א: משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה, כתיב הכא: (איוב י"ט) מי יתן אפוא ויכתבון מלי, וכתיב התם: (שמות ל"ג) ובמה יודע אפוא. ואימא: בימי יצחק, דכתיב: (בראשית כ"ז) מי אפוא הוא הצד ציד?! ואימא בימי יעקב דכתיב: (בראשית מ"ג) אם כן אפוא זאת עשו?! ואימא בימי יוסף דכתיב: (בראשית ל"ז) איפה הם רועים?! לא סלקא דעתך, דכתיב: (איוב י"ט) מי יתן בספר ויוחקו, ומשה הוא דאיקרי מחוקק, דכתיב: (דברים ל"ג) וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. האם ניתן למצוא קשר בין המילים 'איפוא' ו'יוחקו' לבין כתיבת הספר בתנ"ך, ואם כן מהו? 'יוחקו' = יכתבו ויחקקו בכתבי הקודש, כתיבה בכתבי הקודש שלנו, אינה כתיבה גרידא, אלא קידוש הכתוב והפיכתו לחלק מכתבי הקודש, ומשה נקרא המחוקק הגדול: א) כי כתב וחקק את דברי ה' בתורה המקודשת מכל. ב) כי מצוות התורה הן חקיקה, מלשון חוק, והם החוקים האלוקיים הגדולים מכל. ולגבי 'איפוא', עיין ברש"י תולדות כ"ז ל"ג, שלפי הרא"ם והלקט בהיר, בכל מקום הוא נדרש לפי מקומו, ואם נבין 'איפוא' כמו 'היכן', הרי זו מילה שמבטאת חיפוש, במצב בלבול ועירוב תחומין, ובאיוב ישנו חיפוש דרך, ויש טוב ורע, ואחר חטא העגל, כשעם ישראל במצב ביניים בין מתן תורה וקירבה של יציאת מצרים, לבין עונש וריחוק, ומשה מבקש קירוב, מופיעה המילה הזו, כך בזמן בחירת יעקב מעשיו, וכך גם בזמן מכירת יוסף והחיפושים אחריו. (ויש לדון האם למסקנה הלימוד הוא ממחוקק בלבד, או גם מאיפוא, כי הגמרא לא אמרה 'אלא'!). [8] י"ד ע"א [9] ועיין פשוטו של מקרא, לדודי מו"ר הרב יהודה קופרמן, מכללה ירושלים, תשס"א - 2001, מדור ג', עמ' 289-348. [10] ויעויין לקמן בהערה 30. [11] מאמר ג' ס"ג, הציטוט ממהדורת ר"י אבן תיבון. [12] בתרגום הרב קאפח: פרט למעטים, וזו גם כוונת תרגום ר"י אבן תיבון. [13] את מהות ה'נצרכה לדורות' יש מקום להרחיב על פי תפקידי הנביא ושליחויותיו, ויש ליחד לזה דיון נפרד. [14] עיין לעיל הערה 3. [15] י"ד ע"א [16] שמואל א' א' [17] לגבי דניאל עיין בסדר עולם (סוף פ"כ) שמנה אותו בתור נביא, והוא כתוב גם בבה"ג שעמד בפני רש"י (מגילה י"ד ע"א ד"ה נצרכה לדורות). אך רש"י עצמו הוציא את דניאל מהרשימה, כי הגמ' אמרה שהוא אינו נביא (מגילה ג' א'). היה ניתן אולי להבין שרש"י אינו מונה את בעלי רוח הקודש כחלק ממ"ח הנביאים, אך הוא מונה את מרדכי בלשן, שהוא מרדכי היהודי, ובסדר עולם נאמר במפורש מרדכי היהודי, ולכן נראה שרש"י מוציא רק את דניאל, ולא את שאר בעלי רוח הקודש, ועדיין צריך ברור. ועיין בגר"א ובמהר"ץ חיות ובר"י עמדין במגילה י"ד. [18] בהמשך הפרק נתייחס גם לשאלה - כיצד סווגו נביאים וכתובים. [19] ב"ב ט"ו ע"א [20] ח"ב פמ"ה מהדורת ר"ש אבן תיבון [21] מאמר ג' ס"ג, הציטוט ממהדורת ר"י אבן תיבון. [22] יהושע ג' ט"ז [23] שם י' י"ג [24] שם ה' ב' [25] מלכים א' ה' [26] מ"א ג' [27] בתרגום הרב קאפח: פרט למעטים, וזו גם כוונת תרגום ר"י אבן תיבון. [28] מאמר ה' כ' [29] ועיין הרחבה והסברים נוספים בדעת הכוזרי ב'מילות הנבואה ומסריה', אברהם נחשון (קופרמן), 'מכלול' מכללה ירושלים, קובץ כ' סיוון תש"ס, עמ' 54-57, וחזר ופורסם ב'שמחת אברהם' אוסף מאמרים מפי הרב אברהם נחשון (קופרמן), אלעד תשרי תשס"ג, עמ' 66-67. [30] לולי דברי הכוזרי היה מקום להציע שנביאים ראשונים לא נאמרו כלל לעם, אלא עברו משלב קבלת הנבואה לשלב הכתיבה, בלי שלב הביניים של האמירה (כך הציעה אחת מתלמידותי), על פי הצעה זו ניתן להסביר את רש"י שהוזכר לעיל בפרק ב' ובהערה 10 ולומר, שלכן רש"י לא התייחס בדבריו לנביאים ראשונים, כי הם התקבלו כבר בצורתם המושלמת, ביחוד לרוב שיטות הראשונים והאחרונים שהנבואה מתקבלת מילה מילה. ולפי זה צריך ברור גם בנוגע לכתובים, שאם נניח שלא נאמרו לעם, אלא התקבלו ישירות מה' לצורך כתיבתם, ולא נוצרו מהתעוררות בעל רוה"ק כדעת הרמב"ם והעיקרים (עיין במאמר ב'סיני' המצוטט בהערה 2), בין אם מילה מילה או לא, הרי שהאם יכתבו, ומה יכתב, נקבע מלמעלה ברוח הקודש. [31] חידושי אגדות לב"ב ט"ו ע"א ד"ה אנשי. [32] וגם הגאון הרב אברהם שפירא שליט"א במנחת אברהם (סי' א' עמ' ב') סבור, שהנביא הגדול שהוא גם ראש הסנהדין, כתב את הנבואות הנצרכות לדורות, בגדר מסירת התורה, וכמו שהעברת התורה היא מסירה הגיונית ושכלית, כך גם כתיבת הנבואה. [33] ז' ע"א [34] משלי כ"ב [35] שמות י"ז [36] מגילה ז' א' ד"ה רב ור"ח ור"י, ועיין שם גם במהרש"א ד"ה כתבוני לדורות. [37] ט"ו ע"א [38] 25 שנה בזמן עוזיהו, מזמן הרעש, 16 של יותם, 16 של אחז, ו - 29 של חזקיהו, ומנשה הרגו, ואם נניח שהרגו מיד בעלותו למלוכה הרי כאן 86 שנה. [39] ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפ"ה: דבר אחר חזון ישעיהו, שני נביאים נתנבאו בלשון זה ישעיה ועובדיה. ישעיה גדול שבנביאים, ועובדיה קטן שבנביאים. כמובן שמשה הוא גדול הנביאים, אך בשאר הנביאים ישעיה הוא הגדול. ועיין בפסחים פ"ז ע"א: דבר ה' אשר היה אל הושע וגו' בימי עזיהו יותם אחז יחזקיה מלך יהודה. בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים, וגדול שבכולן הושע, שנאמר תחלת דבר ה' בהושע. וכי בהושע דבר תחלה? והלא ממשה עד הושע כמה נביאים! אמר רבי יוחנן: תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק, ואלו הן: הושע, ישעיה, עמוס, ומיכה, יוצא שהושע גדול מישעיה, וצריך לומר שישנן בחינות שונות, ואין כאן המקום להרחבה. [40] עיין בהערה 5. [41] יעויין בגמרא סוטה מ"ח ע"ב [42] מרש"י יוצא שלפחות לגבי תרי עשר השיקול האם לכותבם ולקדשם היה תלוי בדעתם ובשכלם של אנשי כנסת הגדולה, ולא בנבואה שקבלו, כמפורט בפרק הקודם. [43] וצריך עיון אם אפשר לומר שנכתבו במגילות שלא התקדשו ולא הוכנסו לתוך כתבי הקודש, ושרק בשלב מאוחר הם אכן התקדשו והוכנסו. [44] ב"ב ט"ו ע"א [45] נ"ד ע"ב [46] י"א ע"א [47] דברים ל"א [48] שמות כ"ג [49] יעויין בשערי זהר לרב ראובן מרגליות מו"ק כ"ה ע"ב ד"ה רב אשי, שם מצוטט הזוהר ויחי רי"ז ע"ב ששלושים יום קודם מיתתו של אדם ישנם סימנים לכך, ושרבי יצחק תלמידו של רשב"י חש בהם. והפנה גם לרמב"ן על התורה פרשת שלח י"ד ט' ולרבינו בחיי שם. ומפורשים הדברים באור החיים הקדוש בתחילת פרשת וילך. [50] ח"ב פמ"ה, הציטוט ממהדורת ר"ש אבן תיבון, ד"צ ווילנא תרס"ט. [51] גם תוספות (ב"ב ט"ו ע"א ד"ה פ"ה דיחזקאל) מסכים עם רש"י, שהנביאים כתבו את ספריהם לפני מותם, כי הוא מתקשה מירמיה, ואם הנביא היה כותב קודם מותו, היה אפשר לתרץ, שירמיה כתב את ספרו בארץ ישראל לפני מותו, ולפני ירידתו למצרים. גם מתד"ה ירמיה יוצא כן. וכן המהר"ל (בחידושי אגדות לב"ב ט"ו ע"א ד"ה אנשי) מסכים לרש"י. [52] כפי שמוכח בירמיה ל"ו וברש"י; איכה א' א' וברש"י; מועד קטן כ"ו ע"א, ויש מקום להאריך. [53] רש"י אכן סבור שכל נביא כתב את ספרו לפני מותו, ולפחות לגבי תרי עשר הוא סובר שההחלטה על כתיבתם היתה בחכמה ולא בנבואה, עיין בפרק ה'. [54] עיין בדומה בגיטין ס' ע"א בנוגע לכתיבת התורה, למ"ד שחתומה ניתנה, כלומר נכתבה כולה בסוף ארבעים השנה, ובדברי המהרש"א שם, שחתומה מבטא את צד האחדות, ואת צידו של הקב"ה שהוא אחד. [55] ד"ה כתבו יחזקאל. [56] פ"י עמ' רי"ט במהדורת ר' א.מ.לונץ, י-ם תרנ"ז. [57] מהם התנאים המאפשרים לקבל ולומר נבואה בחו"ל? יעויין במכילתא דרבי ישמעאל מסכת דפסחא פרשה א' ד"ה בארץ מצרים (עמ' 2 במהדורת הורוויץ רבין) וכן בכוזרי מאמר ב' י"ד, ומאמר ג' ס"ה, ובספר העיקרים מאמר ג' סוף פי"א. [58] ב"ב ט"ו ע"א ד"ה פ"ה [59] ירמיה מ"ד י"ד [60] וגם את מלכים. [61] סוף פרק כ"ו [62] ועיין שו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח ק"ו. [63] המהר"ל בחידושי אגדות לב"ב ט"ו ע"א ד"ה אנשי. [64] סי' א' עמ' ב', י-ם תש"ן. [65] ולכן אינו מוזכר ככזה בתיאור השתלשלות שברמב"ם. [66] ירמיה וברוך בן נריה. [67] הרמב"ם סובר שכנסת הגדולה היא בית דינו של עזרא, והוא ראש הסנהדרין, בעוד שרש"י ב"ב ט"ו ע"א כתב: אנשי כנסת הגדולה - חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם, ואפילו לא הזכיר את עזרא בשמו!