נבואה ורוח הקודש

פוגשים אנו בתנ"ך את הנבואה, ואת רוח הקודש. שם העצם 'נביא' והטיותיו, והשורש נ'ב'א' לבנייניו השונים נאמרו מאות פעמים בתנ"ך. הביטויים 'רוח ה' ', ו'רוח א-להים', מופיעים עשרות פעמים בתנ"ך, ואילו המושג 'רוח הקודש' נמצא בתנ"ך רק שלוש פעמים:

'והמה מרו ועצבו את רוח קדשו...ויזכור ימי עולם משה עמו... איה השׂם בקרבו את רוח קדשו.[1]

אל תשליכני מלפניך, ורוח קדשך אל תקח ממני.[2]

בניגוד לתנ"ך, מופיע המושג רוח הקודש בדברי חז"ל פעמים רבות, ובראשונים ובאחרונים המושג השתרש והם דנים בו ביחס לנבואה. במסגרת מאמר זה נדון בהבדל שכין המושגים הללו. לא נתייחס לנבואת משה רבינו בתורה, אלא לנבואת שאר הנביאים שהיא שונה מנבואת משה. בתחילה נעמוד על השלכה מרכזית שישנו להבדל שכין הנבואה לבין רוח הקודש, והוא השוני שבין נביאים וכתובים. הרמב"ם במורה כותב את הדברים הבאים:[3]

ובכיוצא בזה מרוח הקודש חבר דוד תלים, וחבר שלמה משלי וקהלת ושיר השירים. וכן דניאל ואיוב ודברי הימים ושאר הכתובים בכיוצא כזה מרוח הקודש נתחברו, ולפיכך נקראו כתובים, כוונתם שהם כתובים ברוח הקודש. ובפירוש אמרו: מגילת אסתר כרוח הקודש נאמרה.

ובהמשך: וממה שראוי להעיר עליו כי דוד ושלמה ודניאל הם מן הסוג הזה (=רוח הקורש – א.נ.), ואינם מסוג ישעיה וירמיה ונתן הנביא ואחיה השילוני ודומיהם, לפי שאלו כלומר דוד ושלמה ודניאל לא דברו ואמרו כי אם ברוח הקודש...

הוי אומר שההבדל העקרוני בין ספרי הנביאים לכתובים הוא, שהראשונים התקבלו ונכתבו בנבואה, בעוד שהאחרונים - ברוח הקודש. וכך הם גם דברי רבי חסדאי קרשקש באור ה':[4]

ולזה היו כל המדרגות שלוש: מדרגת אדון הנביאים, והוא בתורה; מדרגת שאר הנביאים, והוא בנביאים; מדרגת המדברים ברוח הקודש והוא בכתובים.

המקור הקדום לכולם הוא מהרי"ץ אבן גיאת שיצוטט בפרק הבא, וכך מופיע גם בהקדמות הרד"ק והמאירי לתהלים, ובאברבנאל בהקדמתו לנביאים ראשונים.[5] בחז"ל לא מצאתי מקור לחילוק זה. רק בזוהר הקדוש נאמר:[6] "מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה, ובגין כך כתובה בין הכתובים". ממקור זה יוצא שהסיבה שמגילת אסתר כלולה בכתובים היא, שהמגילה נאמרה ברוח הקודש, וניתן להסיק מכך שהמאפיין של הכתובים הוא אמירתם ברוח הקודש. אך ניתן לדחות, כי יתכן שכוונת הזוהר היא להדגיש שיש במגילה קדושה, ואינה סיפור היסטורי גרידא, ולכן מציינים שנאמרה כרוח הקודש. אך אין להוכיח מכאן על כל הכתובים שהמאפיין שלהם הוא שנאמרו ברוח הקודש, ויכול להיות שיש בהם גם דברי נבואה. בפרקים הבאים נדון בשאלה מהו ההבדל בין נבואה לבין רוח הקודש.

פרק א: השוני - השליחות

הגמרא במגילה[7] מביאה פסוק מספר דניאל, ומפרשת אותו:

'וראיתי אני דניאל לבדי את המראה, והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, ויברחו בהחבא'.

מאן נינהו אנשים (=מי הם האנשים)? אמר ר' ירמיה...זה חגי זכריה ומלאכי, אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיף מינייהו. אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי והוא לא נביא, איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו (=הם עדיפים ממנו שהרי הם נביאים והוא אינו נביא, והוא עדיף מהם שהרי הוא ראה והם לא ראו).

וברש"י שם: דאינהו נביאי - שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום, והוא לא נשתלח לישראל בשום נבואה.

גילויי רוח הקודש הרי היו לדניאל, ואם כן ההבדל שכין נביא לבין בעל רוח הקודש לדעת רש"י הוא, שהנביא מקבל שליחות נבואית, ואילו בעל רוח הקודש – לא. דברים דומים מופיעים בליקוטי הלכות של מהרי"ץ אבן גיאת.[8] הוא מתייחס לפסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, הנאמרים במוסף של ראש השנה, ול"כותרות" שנתנו להם חז"ל בתפילה, וכך הם דבריו:

ואחר כך של כתובים, ואומר: 'ובדברי קדשך כתוב'. ואמאי קרו ליה דברי קדשך? דברוח הקודש נאמרו...

ורב האיי אמר דמסורת היא דקרינן לכתובים דברי קודש, ואנו הקדמנו בדבר טעמו של דבר, דדברי הנביאים - בשליחות, לפיכך אומר על ידי עבדיך הנביאים, כתובים - ברוח הקודש, לפיכך אומר בדברי קדשך.

לשיטה זו מסכימים גם המאירי בהקדמתו לתהלים, ורב חסדאי קרשקש באור ה'.[9] זוהי גם דעת האכרבנאל במעייני הישועה[10] וכך הם דבריו:

ומזה יתברר לך טעם אחר אמיתי ונכון בחלוקת ספרי הקודש, תורה נביאים וכתובים...

והמדרגה השנית היא מהנביאים שהיו שלוחים לעם, לא לתת תורה ולא להוסיף או לגרוע ממנה, כי אם בלבד לאזהרה ולימוד טוב ויעודי העתידנות וזה חלק הנביאים.

והמדרגה השלישית שהוא מאותם שלא היו נביאים שלוחים לעם, אבל היו חוזים חזיונות ורואים מראות, ולא היה עניינם כי אם לכתוב מה שראו ושמעו, והיא מדרגת הכתובים, אבל אלו ואלו כולם הגיעו למדרגת הנבואה הגמורה.

מדגיש לנו האברבנאל בדבריו, שגם בעלי רוח הקודש הם נביאים גמורים, אלא שלא נשלחו בנבואת שליחות.

על פי שיטה זו מתגלה קושי להסביר את ההבדל שבין נביאים וכתובים. כי אם החילוק שבין נביאים לכתובים הוא האם הנביאים הכותבים היו שלוחים לעם, הרי הגמרא בבבא בתרא[11] אומרת ששמואל כתב את ספרו שהוא בנביאים, ואת מגילת רות שהיא בכתובים, וירמיה כתב את ספר מלכים ואת ספרו שהם בנביאים, ואת מגילת איכה שהיא בכתובים, ומשה רבינו עצמו כתב את התורה שהיא בדרגה הנבואית הגבוהה ביותר, ולפי הגמרא שם כתב גם את איוב שהוא בכתובים, ומשה שמואל וירמיה היו נביאים שלוחים לעם?

ואם נבין שהחילוק הוא בתוכן הספרים עצמם, ולא בכותבים אותם, נצטרך להסביר את ההבדל שבין שמואל ומלכים לבין דברי הימים, עזרא נחמיה, ומגילת רות, מבחינת השליחות לעם. יעויין במאירי בהקדמתו לתהלים שמתייחס לשאלות אלו, ומתרץ אותן.

לסיום פרק זה נציין שהרמב"ם[12] והרמח"ל[13] חולקים במפורש על יסוד זה, וסוברים שיתכן נביא שמקבל נבואה רק לעצמו, מבלי להיות שלוח לאחרים.

פרק ב: התוכן - עתידות או משלים

הרמב"ם במורה[14] כותב שבלעם היה בעל רוח הקודש, ולא נביא, להלן ציטוט דבריו:

והמדרגה הב' ... וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש ... ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה בעת שהיה טוב, וזה הענין רוצה באומרו: 'וישם ה' דבר בפי בלעם', כאילו הוא אומר שברוח ה' ידבר...

אך ר' אשר קרשקש (שם השגה א') חולק וסובר שבלעם היה נביא, וכך הוא כותב:

נשאר לי ספק בזה, שהרי ראינו בעת שהיה רע, והיה מבקש להרע לישראל, ואמר דברי עתידות וברכות לישראל ... ואמר על עצמו 'מחזה ש-ד-י יחזה', ומראה ומחזה דבר אחד... והיה זה בהקיץ... והיו דברי עתידות לא משלים לבד...

לא נתייחס למחלוקת - האם היה בלעם רע או טוב בעת שהיה נביא, אלא לשיקול שבעזרתו קובע ר"א קרשקש האם היה נביא או בעל רוח הקודש, והוא - עתידות הם נבואה, ומשלים הם רוח הקודש. לא יתכן שבעל רוח הקודש יאמר עתידות, ומכיוון שבלעם קבל ואמר עתידות היה הוא נביא.[15]

ויעוין במורה שם בפמ"ה, שלרמב"ם גם דניאל היה כעל רוח הקודש ולא נביא, ור"א קרשקש[16] מקשה עליו:

ואחר שהגיד לו עתידות בכל מה שיקרה לעמו באחרית הימים,[17] ועם סיפורו שהמלאך היה מדבר עימו, והגיד שהיה במראה אשר היא צורה אחת ממראות הנבואה, כמו שאמר הרב, איך מנאהו מכת דוד ושלמה? (כלומר מבעלי רוח הקודש, הרי הוא נביא – א.נ.).

דברי ר"א קרשקש בהשגותיו על הרמב"ם ברור מללו: תוכן דבר ה' הנאמר למקבל קובע האם הוא נביא או בעל רוח הקודש, ואם הוא מקבל עתידות הרי הוא נביא. למרות שר"א קרשקש מזכיר בדבריו בשתי ההשגות גם גורמים נוספים, נראה ברור מדבריו שדי בעובדה שנאמרות עתידות כדי לקבוע שהמקבל הוא נביא.

לסיום פרק זה נזכיר שהרד"ק בהקדמתו לתהילים, רבי חסדאי קרשקש,[18] והרמח"ל שיצוטט בפרק הבא, סבורים בניגוד לרבי אשר קרשקש, שגם בעל רוח הקודש יכול לקבל עתידות.

פרק ג: זעזוע גופני; דיבור ושכל; מודעות; קבלת כל מילה

בפרק זה נסקור ארבע שיטות, את הרמב"ם במורה נבוכים, את בעל העיקרים, את הרד"ק, ואת הרמח"ל, ונתייחס לארבע שאלות יסוד המתעוררות מתוך דבריהם:

שאלה ראשונה היא, האם מזדעזע גופו של בעל רוח הקודש, בעת קבלתו אותה? שאלה נוספת היא כיצד שורה רוח הקודש על האדם, אילו חלקים באישיותו או בגופו משתתפים בתהליך, ואילו בנבואה?

השאלה השלישית היא, האם מודע בעל רוח הקודש למקור האלוקי של רוח הקודש ששורה עליו כפי שהנביא מודע לה, או לא?

ושאלה אחרונה - האם מקבל בעל רוח הקודש מילה מילה מהקב"ה, או רק מסר שהוא מנסחו במילותיו הוא?

בין חלק מהשאלות הללו ישנו קשר, וחלק אחר נזדמן לפרק זה בגלל סקירת השיטות, ולא בגלל קשר מהותי.

נתחיל בשאלת זעזוע הגוף. הרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה[19] שאבריו של כל נביא מזדעזעים, וכח גופו "כשל" בעת קבלת הנבואה. גם הרד"ק[20] והרמח"ל[21] מסכימים לזה[22]. מה ביחס לרוח הקודש?

במורה, מדרג הרמב"ם את הנבואה לדרגותיה, ובתחילה מתייחס לרוח הקודש, ומחלק אותה לשתי דרגות. הראשונה - רוח הקודש במעשה, והשניה - בדיבור. נתייחס כאן לדעתו בנוגע לרוח הקודש בדיבור, וכך הוא כותב[23] :

המעלה השניה היא, שירגיש האדם כאילו[24] דבר מה חל בו, וכח אחר עבר עליו שמדובבו, ואז ידבר בדברי חכמה, או תהילה, או בדברי תוכחת מועילים, או בדברים מדיניים או אלוקיים, וכל זה בהקיץ, ובמצב של שימוש החושים כרגיל, וזהו שאומרים עליו שהוא מדבר ברוח הקודש.

הרמב"ם מדגיש, שרוח הקודש שונה מהנבואה בזה, שאין בה הזדעזעות גופנית, אלא היא מתרחשת במצבו העירני והרגיל של המקבל. גם בעל העיקרים, הרד"ק, והרמח"ל[25], מסכימים לדעתו, ובנוגע ליסוד זה לא נמצא חולק.

הבדל נוסף נעוץ בשאלה, אילו חלקי אישיות של האדם משתתפים בקבלתם של רוח הקודש ושל הנבואה. הרמב"ם, בעל העיקרים והרד"ק סוברים שרוח הקודש היא השראה אלוקית ישירה לכח הדיבור. בנבואה לעומתה משתתפים שכלו של הנביא[26], וגם כח הדמיון שלו[27].

השוני שביניהם, משפיע על שאלת זעזוע גופו של המקבל. הדמיון קשור לגוף, והשראת השפע הנבואי המגיעה לדמיון, גורמת לזעזוע גופני,[28] בעוד שברוח הקודש השפע מגיע ישירות אל הכח הדיברי, ואינו גורם לשום זעזוע גופני.

האם מודע בעל רוח הקודש למקור האלוקי שלה, האם הוא חש שהקב"ה מדובב אותו, או שיש לו כח פנימי חזק שגורם לו לדבר, אך אין הוא מודע למקור האלוקי?

הרמב"ם אינו מזכיר שבעל רוח הקודש מרגיש שה' נגלה לו, ומפשטות לשונו של הרמב"ם משתמע, שאין בעל רוח הקודש מודע ומרגיש שה' מתגלה אליו, אלא שיש לו התעוררות פנימית וכוחות מיוחדים מתוכו, שגורמים לו לומר את דבריו. דברים שווים נמצאים במפורש בספר העיקרים,[29] ואלה דבריו:

יפתח לאיש מה שער אחר, שלא ישער בו האדם מצד טבעו, וידבר בדברי חכמה או בדברי שיר ושבח להשם יתברך בלשון צח ומהיר שלא היה מדרכו לדבר או לידע זה, ויתמה כל השומע אותו מענייני ידיעתו וסידור דבריו, והוא עצמו לא ידע מהיכן בא לו הכח ההוא, כמו שהנער ילמד הדיבור ולא ידע מהיכן יבוא לו הכח ההוא, ואמנם כבר יתפרסם ויוכר לכל יתרון מדרגתו בזה,והמדרגה הזאת תקרא רוח הקודש.

האברבנאל,[30] הסובר שרוח הקודש היא נבואה בלי שליחות חולק, וכן הרמח"ל,[31]ולדעתם בודאי בעל רוח הקודש מודע למקורה האלוקי.

לגבי השאלה האחרונה - האם בעל רוח הקודש והרמח"ל מקבל מה' כל מילה ומילה, או שהוא מקבל את הרעיון, ומנסח אותו במילותיו הוא,[32] היה מקום לומר שאם אין בעל רוח הקודש מודע למקור האלוקי הרי שהוא מקבל רק מסר, אך מלשונם של הרמב"ם ושל בעל העיקרים משתמע, שרוח הקודש שורה ישירות על כח הדיבור, ומדובבת אותו במלים מדוייקות.[33]

יש להדגיש שגם לרמב"ם ישנו סוג נוסף של רוח הקודש, שבו מודע וחש בעל רוח הקודש שה' מתגלה אליו. הרמב"ם[34] כותב שכהן הנשאל באורים ותומים מדבר ברוח הקודש, והרי הכהן מודע למקור האלוקי. כך גם יחזיאל בן זכריהו; זכריהו בן יהוידע הכהן; ועזריהו בן עודד המוזכרים בדברי הימים, ולהבדיל בלעם, שלדעת הרמב"ם לא היה נביא, אלא בעל רוח הקודש, ושעליו אומר הרמב"ם: "ולענין זה רצה באומרו - 'וישם ה' דבר בפי בלעם', כאילו אמר כי ברוח ה' ידבר, ועל ענין זה אמר הוא על עצמו: שומע אמרי א-ל". יחזיאל, זכריהו, עזריהו ובלעם, קבלו מסר אלוקי מודע ומורגש בבירור, וכן מלים מפורשות, בעקבות רוח הקודש ששרתה על כח הדיבור שלהם, וזהו סוג שונה של רוח הקודש לדעת הרמב"ם.

נשלים בשתי שיטות המתייחסות לשאלות שנידונו בפרק זה. הרמח"ל בדרך ה'[35] מסביר את מהות רוח הקודש, ואלה דבריו:

והיא ההשכלה הנשפעת, והיינו שיושפע לו שפע ממנו יתברך שמו, ובהגיע השפע ההוא אל שכלו, יוקבע בו ידיעת ענין מה בברור בבלתי ספק ובבלתי טעות...וישיג גם עניינים מה שאין בגדר ההשכלה הטבעית שתשיגם, ומכלל זה העתידות ונסתרות ... אמנם בכולן תהיה ההשפעה בדרך שירגיש בה המושפע בברור...

אכן עוד יקרה, שיושפע בלב האדם שפע, שיעמידהו על תוכן ענין מהעניינים, אך לא ירגיש בו המושפע, אלא כמו שנופלת מחשבה בלבבו, ויקרא זה לפעמים על דרך ההרחבה רוח הקודש בדברי חכמינו ז"ל, או השפעה נסתרת, אבל רוח הקודש באמת, הוא שיהיה ניכר ונרגש, בברור לבעליו.

לפי הרמח"ל רוח הקודש היא השפעה מהקב"ה אל שכלו של המקבל[36], והמקבל מודע למקור האלוקי של השפע[37]. תוכן הידיעות שמתקבל הוא:

או ידיעות שאפשר להגיע אליהן באמצעות לימוד אנושי-טבעי, אך באמצעות רוח הקודש הן מושגות ללא ספקות, בשלימות, בידיעה ברורה ומקיפה, הכוללת את ידיעת סיבות הידיעות והשלכותיהן, ואת מיקומם ביחס לידיעות ולנתונים אחרים הקשורים לנושא המתבאר.[38]

או ידיעות על המציאות ועל מסתוריה, שלא ניתן להגיע אליהן בשכל האנושי כלל.

או ידיעות על העתיד.

לשיטתו תתכן העברת מידע אלוקי לשכלו של המקבל ללא מודעותו, ובמקרה זה נדמה למקבל שהוא עצמו חושב על הדברים, אך אין זו רוח הקודש בהגדרתה האמיתית, אלא תופעה המזכירה אותה, ונקראת בשמה, כביטוי מושאל.

מה בנוגע למילים של רוח הקודש, האם הוא מקבל כל מילה או רק את המסר? מכיוון שרוח הקודש שורה על שכלו של המקבל בתורת ידיעה, אין הוא מקבל מלים ברורות, אלא המלים הן שלו ובבחירתו.

הנבואה בשונה מרוח הקודש, היא דביקות שלימה בקב"ה. רוח הקודש שייכת רק לשכל בעוד שהנבואה שייכת לכלל נשמתו של הנביא. הידיעות שמקבל הנביא מאת ה', הן רק דבר נלווה לנבואה, ולא עצם הנבואה, ובלשון הרמח"ל:

ואמנם למעלה מכל זה יש מעלה אחרת, והיא הנבואה, ועניינה - שיגיע האדם ויתקשר בבורא יתברך שמו, ויתדבק בו דביקות ממש, באופן שירגיש ההתדבקות וישיג מה שהוא מתדבק בו, דהיינו כבודו יתברך שמו...ויהיה הדבר ברור אצלו ומורגש ממנו בלי ספק כלל...

ומיד חמרו וכל אברי גופו יזדעזעו ויחשבו להתהפך...והנה הרגשותיו יבטלו, וגם פעולותיו הנפשיות לא יפעלו מעצמן, אבל תשארנה כולן תלויות בו יתברך שמו ובשפעו הנשפע.

והנה מצד ההתדבקות שנשמתו מתדבקת, יתוסף בה מציאות השכלה, חוץ מגדר כל ההשכלה האנושית לגמרי, כי תהיה ההשכלה בה לא מצד מה שהיא בעצמה, אלא מצד היות השורש העליון מתקשר בה.

הנבואה קשורה לכל חלקי הנשמה.[39] הנשמה כוללת שכל, דמיון ורצון, רגש ומידות, אינטואיציה וחלקי נשמה רבים שהם בתת מודע.[40] בזמן הנבואה מתקשרים כל חלקי הנשמה השונים בקב"ה בדביקות נשמתית, שהנביא חש בה בברור, והיא גורמת לנשמת הנביא לפעול שלא כאישיות עצמאית, אלא ככלי ביד ה'. עיקר הנבואה הוא הדביקות והרגשתה, והטפל הנלווה לנבואה הוא העברת ידיעות והשכלות ברמה הרבה יותר גבוהה מלבעל רוח הקודש. בניגוד לכך כל מהותה של רוח הקודש הוא העברת ידיעות לשכל הנביא, מבלי שגופו מזדעזע.[41]

ונסיים בשיטת הנצי"ב. בפירושו העמק שאלה על השאילתות דרב אחאי גאון[42] מתייחס הוא להבדל שבין נביאים וכתובים, ובין הנבואה לבין רוחהקודש, ואלה הם דבריו :

דכל כתובים, שלא נאמר אלא ברוח הקודש ובלשון האיש המדבר, הכל בלשון בני אדם משתעי (=מדבר) וזהו עיקר הפרש בין נביאים דקדישי (=שקדושים) מכתובים ... ודוד אמר: 'רוח ה' דבר בי, ומילתו על לשוני', פירושו - גם ברוח הקודש נדברתי ממנו יתברך, גם בנביאים שמילתו ממש על לשוני, שהרי שירותיו הכתובים בנביאים הוא נביאות, ונאמר בלשון תורה שנברא בו העולם, ואפלו הסיפורים שבהם נתחבר בלשון תורה שדבר בו הקב"ה, וזהו קדושה יתירה שבהם גם כן יותר מכתובים, שלא נאמר אלא ברוח הקודש ובלשון (ב' בחיריק) עצמו שנשתנה בכמה פרטים.

הנצי"ב מזכיר שני הבדלים בין נביאים לכתובים. הראשון - שסגנון המילים בנביאים הוא סגנון התורה, ומשמעויות המילים הן כפי משמעותם בתורה, בעוד שבכתובים המשמעות של המלים משתנה לעיתים לפי השינוי של לשון הקודש ללשון בני אדם.

וההבדל השני - הנבואה מתקבלת במילים מדוייקות ללשונו של הנביא, בעוד שבכתובים מקבל בעל רוח הקודש את המסר ומנסחו במילותיו הוא. ובזה מתאימה דעת הנצי"ב למשתמע מהרמח"ל, בעוד שמהרמב"ם, אור ה'[43], ומספר העיקרים יוצא שרוח הקודש מדוייקת בכל מילה.

פרק ד: פנימיות הקשר האלוקי והרחבתו

לראי"ה קוק שיטה מיוחדת בהסבר ההבדל שבין הנבואה לבין רוח הקודש. המיוחד בשיטתו ביחס לכל השיטות שקדמו לו הוא, שלדעתו יש אמנם יתרון לנבואה על פני רוח הקודש, אך תיתכן גם עדיפות הפוכה.

כדי להבין את מהות הנבואה, את שונותה מרוח הקודש ואת קשריה אליה, עלינו להתבונן בפרק מתוך ספרו אורות הקודש[44] ולבארו. אומר הרב:

הנבואה היא הכשרון המפותח של רוח הקודש, ורוח הקודש הוא הכח הנבואי טרם צאתו מן הכח אל הפועל הגמור.

רוח הקודש היא פנימיות הקשר לקב"ה, ואילו הנבואה היא פיתוחו. לכל נבואה ישנה מהות פנימית והיא רוח הקודש, ובזה חידושו הנוסף של הרב: אין נבואה נפרדת מרוח הקודש, למרות שתתכן רוח הקודש בלי נבואה. וממשיך הרב :

כשאנו משערים את ערכה של הנבואה, צריכים אנחנו לשים את המשקל היותר גדול והיותר עיקרי על התוכן של רוח הקודש בקרבה, ומכל מקום עולה היא הנבואה על רוח הקודש, מפני שהיא מידת רוח הקודש, מפותחה ומבושלה.

רמת רוח הקודש היא המדד העיקרי להשוואה בין תופעות נבואה ורוח קודש שונות, אך לעצם מושג הנבואה ישנו כבר יתרון על רוח הקודש, כי הוא מהווה פיתוחו. מהי רוח הקודש, ומהי נבואה? אין הדבר מפורש כאן אך הוא מתבאר מדברי הרב בעיטור סופרים:[45]

אבל באמת נבואה עיקר גדרה בתוכיותה, היא הידיעה המעולה שתבוא לאדם מכח קדושה אלוקית, בהגיעו למעלה כזאת מצד חוכמתו ומעשיו. אבל אינה מושלמת בידיעה לבד, רק מוכרח הוא שתהיה מתלבשת בדברים בפי הנביא המשולח לעם וממלכה לבשרם, להזהירם או להוכיחם ... והנה בענין נבואה ורוח הקודש הבדליהם רבו, אמנם גדרם העצמי נראה לי, כי רוח הקודש הוא תוכיות הנבואה והמדע הנדבק בנפש הנביא, ונבואה (כבר כתבו הראשונים מניב שפתיים) היא[46] שפע הנבואה המתלבש בדברי הנבואה, שהמדע הוא[47] מחוץ לדברים והלבשת אותיות ותיבות.

למדנו, שרוח הקודש היא פנימיות המדע והקשר שבין ה' לבין הנביא, ואילו הנבואה היא המילים המתלבשות על רוח הקודש,[48] ומשמשות לשליחות לבני אדם, וזהו הפיתוח של רוח הקודש. הרב מוסיף שם, שלרוח הקודש מגיע האדם על ידי עבודה עצמית, ואילו הנבואה היא מתנת שמים, שיתכן שיקבלה ויתכן שלא. ונחזור לאורות הקודש:

מובן הדבר לפי זה, שאפשר שיהיה אדם גדול במידת רוח הקודש שלו, ומכל מקום לא יהיה נביא, מפני שלא פיתח את כשרונו[49] לבוא למידת הנבואה, או שמניעות חוציות ממדרגת העולמים כולם ... הן מעכבות את הפיתוח הנבואי לצאת אל הפועל.

ויש נביא, שלא הגיע למידת רוח הקודש באותה המעלה המופלאה של בעל רוח הקודש הגדול, ומכל מקום אותה המידה של רוח הקודש שיש בו באה לידי פיתוח.

ומכאן מגיע הרב לישומים הלכתיים ואומר, שאמנם ככלל נביאים קדושים מכתובים, אך מכיוון שיתכן לעתים גם להפך, לכן מותר הלכתית לשים ספרי כתובים על נביאים, ולהפך. ולפעמים אפילו מקדימים כתובים לנביאים, כגון בראש השנה בפסוקי מלכויות זכרונות ושופרות. את דבריו מבסס הרב על הגמרא במגילה ג, א[50] האומרת, שדניאל שהוא בעל רוח הקודש עדיף מחגי זכריה ומלאכי, כי הוא גדול מהם - במדרגת רוח הקודש שלו, שהיא פנימיות הנבואה, ואילו הם עדיפים ממנו כי הם נביאים, והגיעו לפיתוח רוח הקודש ולמדרגת נבואה, ואילו דניאל - לא.

פרק ה: שילוב נבואה ורוח הקודש

בשלושת הפרקים הראשונים הבאנו שיטות המבדילות בין הנבואה לבין רוח הקודש, ואילו בפרק הקודם הובאה דעת הראי"ה הסובר שכל נבואה כוללת בתוכה רוח הקודש. גם בראשונים מצאנו שיטות הקושרות בין הנבואה לבין רוח הקודש. רבי יהודה הלוי בכוזרי כותב:

כי דבור הנביאים בשעה שהם מלובשים רוח הקודש מכוון כולו מעם הענין האלוקי...[51].

וכן: ...כי פועלת בהם אז ההארה או הנבואה - סגולה זו של הנפש המשכלת תקרא אז 'קדושה', והשגה זו תקרא 'רוח הקודש'[52].

וכך גם ברמב"ן בפירושו על התורה[53] על הפסוק: "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו", כותב הוא :

וטעם הכתוב, שאפילו אם יהיה נביאכם נביא ה', אינו מתנבא בשמי הגדול, רק במראה או בחידות. והזכיר כן כי רבים מן הנביאים לא ישיגו לזה, אבל יהיו נביאים ברוח הקודש, כענין שנאמר 'רוח ה' דבר בי', והיא יד האמורה ביחזקאל...[54].

הרמב"ן מסווג את הנביאים, ואחד מהסוגים הוא נביא ברוח הקודש, ודרגתו נמוכה מדרגת נביאים אחרים. רבי יהודה הלוי לעומתו אינו מסווגם, אלא מזכיר באופן כללי, שהנביא בזמן נבואתו מלובש ברוח הקודש. ואילו הראי"ה ממקד את מקום רוח הקודש בתור פנימיות הנבואה.

לסיום, במסגרת מאמר זה עמדנו על השיטות העיקריות הנוגעות להגדרתן של הנבואה ושל רוח הקודש,[55] על השוני ביניהן, ועל המשותף. ההבדל יכול להיות במטרת הנבואה - האם היא שליחות לעם? ושאלה אחרת היא מהו התהליך שעובר על המקבל - האם זעזוע נפשי וגופני או לא? ושאלה נוספת, האם ישנה מודעות למקור האלוקי? שוני אחר קשור לתוכן - אמירת עתידות או משלים, והבדלים אחרים לחלקי הנשמה או הגוף המשתתפים בקבלתם - כח הדיבור או השכל; השכל או כלל הנשמה. שוני נוסף קשור לצורת הקבלה - מילה מילה או תוכן; וחילוק נוסף - בין פנימיות הקשר לבין פיתוחו. כמו כן מצאנו שיטות הקושרות את הנבואה לרוח הקודש.

המאמר פורסם לראשונה ב'סיני' שנת הס"ד, כרך קכ"ח, ניסן-אלול תשס"א, מוסד הרב קוק ירושלים, עמ' קפ"ג-קצ"ד, וזו גירסתו השניה והמשופרת.

[1] ישעיהו סג י-יא. [2] תהילים נא יג. [3] מו"נ ח"ב פמ"ה, מהדורת הרב קאפח, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ב, עמ' רס"ד. [4] מאמר ב' כלל ד' פרק א', מהדורת הרב ש.פישר, ירושלים תש"ן, עמ' קפ"ה-קפ"ו. [5] רד"ק, הפירוש השלם על תהלים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"א, עמ' ז'; פירוש המאירי לתהלים, מהדורת יוסף הכהן, מקיצי נרדמים ירושלים, תרצ"ו, עמ' 11-9; אברבנאל הוצאת תורה ודעת, ירושלים תשט"ו, עמ' ד'. עיין שם בעמ' ג'-י' בנוגע לעוד חילוקים בין נביאים לכתובים. [6] זוהר במדבר, דף קפ"ג ע"ב. [7] ג,א. [8] שערי שמחה, רבינו יצחק בן רבי יהודה אבן גיאת, ונקרא בשם מאה שערים, תרכ"א, ח"א עמ' כ"ו. [9] המאירי לעיל הערה 5; אור ה' הערה שם, עמ' קפ"ה. [10] מעייני הישועה, רב יצחק אברבנאל, פירוש על ספר דניאל, ירושלים תש"ך, מעין ג', תמר ב'. [11] יד, ב. [12] בהל' יסודי התורה פ"ז ה"ז, מו"נ ח"ב פל"ז. [13] דרך ה', הוצאת פלדהיים, ירושלים תשל"ח, חלק ג' פרק ד' אות ו'. [14] ח"ב פמ"ה מדרגה ב', מהדורת ר"ש אבן תיבון, עם השגות ר' אשר קרשקש, ופירושי האברבנאל אפודי ושם-טוב. [15]עיין בפירוש הרמב"ן על התורה במדבר כב,לא; כג, ד; שם, טז; כד, א; שדרגתו של בלעם השתנתה, בתחילה היה קוסם, ואח"כ נביא, ואז חזר למדין ולדרגת הקוסם שלו. [16] שם בפמ"א בהשגה א'. [17] נקט את לשון הפסוק בבלעם! [18]אור ה', מהדורת הרב ש.פישר, הוצאת ספרי רמות, ירושלים תש"ן, עמ' קפ"ה, כותב, שיש בעלי רוח הקודש שקבלו 'יעודים עתידיים', ושדניאל היה בעל רוח הקודש ולא נביא. [19] פ"ז ה"ב [20] הפירוש השלם על תהלים, ר' דוד קמחי, מהדורת אברהם דרום, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"א, הקדמת המחבר עמ' ז'. [21] דרך ה' ח"ג פ"ג. [22] בעל אור ה', ובעל העיקרים (מאמר ג' פ"י) סוברים, שלא בכל נביא מזדעזע הגוף, אלא רק בנביא ברמה נמוכה, או כמקרה שהדבר מתבקש מתוכן הנבואה. [23] ח"ב פמ"ה, מהדורת הרב קאפח, עמ' רס"ג-רס"ה. [24] בתרגום אבן תיבון : כאלו ענין אחד חל עליו, וכח אחד התחדש וישימהו לדבר. [25] ספר העיקרים מאמר שלישי פרק י' ; רד"ק לעיל הערה 20; רמח"ל לקמן הערה 34. [26] מו"נ ח"ב פל"ו, עיקרים שם. [27] לדעת הרמב"ם, הדמיון נמצא בכל נביא, חוץ ממשה רבינו, ולדעת ר' חסדאי קרשקש באור ה', מאמר, ג' חלק א', כלל ו' פ"ב), ובעל העיקרים - רק בדרגות הנמוכות של שאר הנביאים. ויעוין במעייני הישועה, לר"י אברבנאל, מעין ג' תמר ג'. [28] דבר זה מבואר בספר העיקרים שם, ומרומז גם בפירוש המשנה, בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק ביסוד השביעי. [29] שם [30] צוטט לעיל בפרק א. [31] מצוטט לקמן [32] לגבי שאלת ניסוח הנבואה - האם מקבל הנביא מה' כל מילה, או רק את הרעיון, והניסוח הוא על ידו עין ב'מכלול' מכללה ירושלים, 'מילות הנבואה ומסריה', אברהם נחשון (קופרמן): ח"א, קובץ כ' סיון תש"ס, עמ' 57-31; ח"ב, קובץ כ"א, כסלו תשס"א, עמ' 60-43; ח"ג, קובץ כ"ב, סיוון תשס"א, עמ' 59-43. [33] כמובן שלדעת הרמב"ם, אם אין המקור האלוקי מורגש למקבל, יעמוד קושי בזיהוי רוח הקודש. לפי דברי בעל העיקרים ניתן לומר, שרואים אצלו עליית מדרגה גבוהה, שלא היתה לו קודם כלל, ושהדבר מפורסם וידוע לכל, ושהתוכן הוא או דברי חכמה, או דברי שבח לה', אך גם אחרי דבריו נשארת עדיין עמימות. [34] מו"נ ח"ב פמ"ה [35] חלק ג' פרק ג', 'בענין רוח הקודש והנבואה'. [36] ולא כשיטת הרמב"ם וסיעתו, הסוברים שהיא אל כח דיבורו. [37] שלא כשיטת הרמב"ם והעיקרים. [38] עיין בהקדמת הרמח'ל לדרך ה', עמ' 12-9, בנוגע להגדרתו מהי ידיעה ברורה. [39] שלא כרמב"ם וספר העיקרים. [40] עיי"ש בחלק ג' פרק א', בענין הנפש ופעולותיה. [41] עיין במאמר העיקרים לרמח"ל, עמ' 182 בהוצאת פלדהיים הנ"ל, שם הוא כותב שמדביקות הנביא נובעת אפשרותו לעשות נסים ונפלאות, כפי מדרגת דביקותו. [42] שאילתא ח' אות י', וכתב כן בקצרה גם בשאילתא פ"ט אות ב'. [43] מהדורת הרב פישר הנ"ל עמ' קפ"ה. [44] ח"א פרק צ"ד, עמ' ר"ע - רע"א. [45] עיטור סופרים, ווילנא תרמ"ח, הודפס מחדש ירושלים תשל"ד, ח"א עמ' 36-37. [46] במקור - "הוא". [47] במקור - "היא", ונ"ל שהתחלפו המילים בשורות סמוכות. [48] בנבואה שמתאר הרב כאן, מקבל הנביא מה' מילים מדוייקות. [49] מכאן משתמע שיכול הוא לפתח בעצמו את כשרון הנבואה, שלא כבעיטור סופרים. [50] צוטטה לעיל בפרק א' [51] מאמר ה' אות כ', עמ' רכ"ה בהוצאת א.שמואל. [52] מאמר ה' אות י"ב. וק במאמר ד אות ט"ו. ועיין דיון בדבריו במעייני הישועה, רבינו דון יצחק אברבנאל, מעין ג' אות ג'. גם בתרגומים של ר"י אבן תיבון, ושל הרב קאפח מופיע אותו הקשר בין הנבואה לבין רוח הקודש. [53] במדבר י"ב ו' [54] ובארו מהר"ם פאפרוש, ב'תורה אור' ירושלים תשמ"ט, עמ' רי"ג-רי"ד. [55] ועיין עוד ברבינו בחיי דברים לג, ח על יחס נבואה ורוח הקודש והגדרתם; במהרש"א מגילה יד, ב ד"ה ותלבש אסתר על מקור רוח הקודש; בגר"ח (סטנסיל) הוצאת מישור, עמ' ב' סי' ה', בשם הגר"ח ובעקבותיו הגרי"ז בבאור ההבדל שבין נביאים וכתובים; ובמי מרום ח"א, על שמונה פרקים לרמב"ם, הרב יעקב משה חרל"פ, הוצאת בית זבול, ירושלים תשל"ב, עמ' ס"א-ס"ב, בבאור ההבדל שבין נבואה לרוח הקודש.